דחף מסוכן

אפילוג

&&& בתמונה אליאל &&&

Jumpa & bad paris - dont go

עברתי דרך ארוכה כדי להגיע לכאן,
לא בכדיי שתגיד לי שהיתגעגעת אליי,
אלא בכדיי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת
להיתגבר עלייך...

• • •

מיכאלה

כעבור שנתיים

15:45

"גברת אגם את בטוחה שזו ההחלטה הנכונה לעשות?, לנסוע לאמריקה סתם יצית את העיניינים עם המחתרת ולא נקבל את משלוחי סמים"

"אתה מי שקובע כאן החלטות? אז עכשיו אתה תקרא לטייס המזדיין הזה ותגיד לו שעולים למטוס ויוצאים עוד עשרים דקות, עכשיו!" צעקתי בחוזקה על יניב, עוזרי הפרטי.
הוא יכול לפעמים לשגע לי את השכל אבל אם עזר לאבא שלי כל כך הרבה אני מניחה שיביא תועלת גם לי.
לקחתי עוד כדור הרגעה ועוד כדור לכאבי בטן שהיו על שידת חדרי, מרגישה אותה מתהפכת בחוזקה מהאוכל שהכנתי אתמול.
שיפשפתי את ראשי בעצבים כשהרגשתי יד קטנה נוגעת בגבי בעודי ממשיכה לארוז בגדים ליומיים.

"מיכאלה, היא אמרה באבא!" לפתע קולו של אבא הפציע מאחוריי, אבל לא אמרתי מילה.
פשוט המשכתי לארוז כשדחפתי למזוודה גם את הכדורים שהיו על השידה.
אני לא יכולה להיסתכל עליה...זה קשה מדיי.
קשה לי להיסתכל על הילדה שלי.
סובבתי את ראשי במעט, רואה אותו מחזיק אותה על ידיו כשהיא מצחקקת בלי דאגה בחיים, מה לא בסדר איתי?
חיוכו של אבא נסוג במהרה כשראה את פניי העצבניות, לא זכר כשאמרתי לו בפירוש שאני לא רוצה שיפריעו לי לפניי הטיסה.
זו טיסה שתוכל לעלות לי מיליונים או שאצא ממנה ללא רווח, תלוי מי החרא ששולט עכשיו על הסמים באמריקה.

"מיכאלה...את לא חושבת על להחזיק אותה קצת? רק אני ואמא שלך כל היום איתה"

"מה לעשות שאני לקחתי את כל הבעיות שלך עליי? עכשיו במקום ליהיות איתה אני נוסעת לניו יורק כדי לטפל בכמה דברים, תשמור עליה" לחשתי בשקט, מסתובבת אליו כשאני מחזיקה את התיק ביידי.
אליאל חייכה לי עם שינייה הקטנות שבקושי צמחו עדיין וידייה עלו גבוה על מנת שאקח אותה ואני משכתי את גופה הקטן מאבא, מקרבת את ילדתי בת השנה לגופי.
שיערה היה רך ושחור, מנצנץ עם עור השמש. עורה היה מעט כהה וחלק והיא נעים להביא לו אלפיי נשיקות אבל העיניים...היו המוות האישי שלי, כחולות כהות כהות, כמו שלו.

"למה היא כל כך דומה לו, אבא?" שאלתי אותו בייאוש, מצפה ממנו לתשובה שלא יידע עלייה את התשובה בחיים אבל בכל זאת...לשאול את זה אולי היה מוריד ממני מעמסה אחת או שתיים.
ידייה הקטנות החלו למשוך בשיערי כשהרגשתי את ליבי מתמלא באהבה נכזבת כלפייה. אני לא שונאת אותה, היא פשוט מזכירה לי את הימים שבהם אלנתן הלך ואת הימים שאלנתן היה וזה כאב לי יותר מהכל.