דחף מסוכן

פרק 43 - המלאך

Wham! - wake me up before you go go.

אני חושבת שהמלאך השומר שלי שיכור ועל כל כוסית, חלק בי מת.

• • •

מיכאלה

21:30

"האם אני יכול לשאול...למה עשית את זה?" האח שאל אותי בעודו תופר את החתכים, מביט לזרועי הלבנה בחשש.
הייתי כל כך עייפה ומותשת שבכלל לא רציתי לענות לו, אבל מהיותו האדם היחיד בחדר זה היה דיי מרענן לדבר עם מישהו.
"יש בי איזה משהו מעצבן. בתוך תוכי, בבטן, תחושה מעצבנת שמשהו רע עומד לקרות תמיד. אני חושבת שאם אשחרר את מה שיש לי בגוף, אפילו הדם שלי, זה יוציא החוצה את התחושה הזו ולפעמים זה כן. כמו עכשיו."
פניו הצעירות הסבו את תשומת ליבן אליי, גורמות לי לצחקק מעט מהמצב שאני עומדת בו.

הוא היה נראה בן 19 20, כל כך קטן וכבר יודע רפואה פשוטה.
מבטו היה תקוע על שלי ורציתי לדעת כל כך על איך הוא הגיע לכאן, אבל אני כמו שאני חסרת טקט. "אתה כל כך צעיר...איך הגעת ללעבוד כאן?"

"אבא שלי הוא אחד הממנים של המרפאה הזו. וחוץ מזה, רפואה זה משהו שהולך קל אצלי. למדתי לתפור בגיל 18, לעשות החייאה בגיל 20, לתת זריקות עוד כשהייתי בן 22 ולנקות את החדרים עוד בגיל 17!" ציחקקתי מדבריו והרגשתי את ידי הכאובה נחלשת לאט לאט כשהוא חובש את התפרים, מביט בי מעט כשהוא קושר את הבד הלבן.
הוא היה נראה מעט תשוש, אפילו מוזר הייתי אומרת. ידיו החמות גרמו לצמרמורות נעימות בכל גופי וידעתי פשוט ידעתי שהולך כאן משהו וזה רק בגלל שאני לא מרוכזת, ברגע שאראה את אלנתן הכל ייעלם.

דפיקה חלושה נשמעה על הדלת, האח אמר לאדם להיכנס ולא עברה שנייה וכבר אלנתן עמד בפתח הדלת, הציף את רגשותיי לכל מקום.
קמתי מן המיטה במהירות באנחה ענקית ומלאה בצער, הולכת אליו ועוטפת את זרועותיי סביבו, מחבקת אותו אליי חזק.
הוא מלפף את זרועותיו סביבי ויכולתי להרגיש את נשיקותיו על ראשי, ממלאות את ליבי מחדש כאשר אני קרובה אליו.
"אממ אני אצא, תרגישו חופשי" האח אמר ולפניי שהלך מכאן הביט בי פעם אחרונה וחיוך קטן זה כל מה שחתם את המבטים בינינו.
"מיכאלה את נורמלית? את לא מבינה למה גרמת לי..."
עיניי החלו לגרד מרוב הדמעות שרוצות לפרוץ החוצה, אבל משהו משך אותן פנימה ומנע מהן להיתגלגל במורד לחי.

היצטערתי בפניו אלפיי פעמים, מתחרטת על העובדה שהוא היה צריך לראות אותי ככה, וסתומה שכמותי שהשאירה את הדלת פתוחה.
אבל הרגשתי כל כך רע, ברגע שנסע בצהריים עם אבא שלי הייתה לי תחושה מעצבנת בבטן שהוא אולי הולך לבגוד בי או למות איכשהו.
רציתי להיעלם מהתחושה הזו, וברגע ששמעתי את ניה בוכה מחדרה ידעתי שאמא תטפל בה אחריי שהיתקשרתי לאבא, אז חשבתי שכל האש תופנה אלייה. אז לא סגרתי את הדלת, ויצאתי מטומטמת. כל מה שהיה צריך לעשות עכשיו זה להיפתלל שהוריי לא הבינו מה ניסיתי לעשות, ולקוות שהם יחשבו שזה זכוכית שאכישהו היתנפצה על ידי והייתי עצלנית מדיי ומחוסרת כוחות בכדיי להעיר, הגיוני? לא.