פרק 21

10.6K 438 41
                                    

״זה היה הסופש הכי גרוע בעולם אלוהים״ צחקתי כשאני ולוגן יושבים באוטו בדרך חזרה הבייתה. אחרי שבילינו לילה שלם צמודים אחד לשני, התעוררתי בבוקר על הרצפה קופאת מקור וכרמל לא הפסיקה לנעוץ מבטים בגוף של לוגן מה שגרם לי להתעצבן ולריב עם לוגן ואז יצאנו משם והלכנו למין אכסניה בקרבת מקום ושם בילינו את הלילה השני שבו לוגן אכן שיכנע אותי בסופו של דבר לעשות איתו מעשים מגונים לאורך כמעט כל הלילה ובבוקר גילינו שכמעט כל מי שהיה במקום שמע אותנו... מה שגרם ללוגן כמעט לבכות מצחוק ולי כמעט למות מבושה כשלירון וכרמל אמרו לנו את זה בבוקר
״דווקא לא הכל היה גרוע״ לוגן אמר והבטתי בו
״לא? אז מה לא היה גרוע? תאיר את עיניי״ ביקשתי והוא סובב את מבטו אליי ברגע שעצר ברמזור האדום
״הכי אהבתי את הלילה השני, היה... קולני״ הוא התאפק שלא לצחוק ונתתי לו בוקס בכתף והוא זייף פרצוף כואב מתחיל לנסוע ברגע שנהיה ירוק ברמזור
״תירגע לפני שלא תקבל יותר כלום״ אמרתי בחצי כעס, חצוף! מאשים רק אותי ברעש.
״לא שאני לא אוהב את הקולות שאת עושה כן?״ הוא חייך
״אתה פשוט! יואו!!!״ אמרתי בעצבים והוא צחק
״אל תתעצבני חיים שלי, זה עושה קמטים״ הוא אמר בחיוך משתדל שלא לצחוק וגיל דלתי עיניים מעדיפה שלא לעודד את ההערות המפגרות שלו ונשענת אחורה בכיסא
״אני לא מאמינה שאני תקועה איתך באוטו הזה כבר שלוש שעות״ מילמלתי משעינה את הכיסא שלי אחורה ״אני לא יכולה יותר לשבת באוטו״ הוספתי
״עוד כמה דקות מגיעים הבייתה״ הוא אמר ונשמתי בהקלה, כבר שלוש שעות שאנחנו נוסעים באוטו, מידי פעם עוצרים בתחנת דלק לפיפי וארטיק וממשיכים. לירון וכרמל לא רצו לעצור איתנו בפעם השלישית אז הם התקדמו ואנחנו המשכנו לנסוע לבדנו, בקצב שלנו.

״אני נראלי אתפטר״ אמרתי ברגע שנכנסתי לבית של לוגן
״זהו? נמאס לך מהעבודה?״ הוא שאל בחיוך מסובב את ראשו אליי מהספה והתקדמתי אליו מתיישבת עליו ומניחה את ראשי על הכתף שלו
״דיי, כבר חודשיים וחצי אני עובדת, כל היום לקפל בגדים לקפל בגדים, אין לי כוח יותר״ אמרתי והרגשתי את גופו של לוגן רוטט מהצחוק השקט שיצא מפיו ״מה אתה צוחק?״ שאלתי ״העבודה הזאת לא משהו ולא באלי אותה יותר״ מילמלתי
״אז מתי תיכננת להתפטר?״ הוא שאל כורך את ידיו סביבי
״מממ... בסוף החודש״ אמרתי והרמתי את ראשי
״אני החזקתי בעבודה הזאת הרבה יותר ממה שאני ולירון התערבנו, הוא אמר שאני לא אשרוד שם חודש והנה! שרדתי חודשיים וחצי״ אמרתי בחיוך גאה ונישקתי את שפתיו
קפצתי במקומי כשהרטט של הפלאפון שלו שהיה בכיס הקדמי של המכנס פגע לי בישבן והוא חייך מרים את האגן שלו מעלה יחד איתי מכניס את היד לכיסו ושולף את הפלאפון, מנמיך חזרה את האגן שלו אל הספה מביט בצג ועונה ״מה?״ הוא ענה ישר וריחמתי על מי שהתקשר אליו לרגע
״נדבר על זה עוד מעט״ הוא הידק את הלסת שלו אחת לשנייה ״אמרתי נדבר על זה עוד מעט, אני לא יכול לדבר כרגע״ הוא אמר בשיניים חשוקות וניתק את הפלאפון מניח אותו על הספה
״הכל בסדר?״ שאלתי בעדינות
״כן״ הוא ענה ושיחררתי מהנושא, אני אדע מי זה היה במוקדם או במאוחר, שום דבר לא יכול להסתתר מפניי
״אתה רעב?״ שאלתי והוא הביט בי תופס בגבי בידו ומניח את גבי על הספה ועולה מעליי
״רעב מאוד״ הוא אמר ורכן אל צווארי מחלק מלא נשיקות קטנות ורטובות לכל אורכו ״אבל לא לאוכל״ הוא לחש ששפתיו מרפרפות בנקודה מתחת לאוזן שלי וציחקקתי כורכת את ידיי סביב צווארו
״אז בתאבון״ לחשתי לפני שהוא הטיח את שפתיו בשלי, לוקח את כל היכולת שלי לנשום וממלא את כל כולי באהבה אליו והוא תפס בשולי השמלה שלי מעלה אותה למעלה ומכניס את ידו מבעד לתחתון שלי ונאנקתי אל תוך שפתיו כשהוא החדיר אצבע אחת לתוכי בקצב מהיר והלשון שלו חוקרת כל פינה בפי קימרתי את גבי ולוגן העיף ממני את השמלה זורק אותה הרחק מאיתנו ומיהר לשחרר גם את החזייה שלי
״אני מכור״ הוא רפרף עם שפתיו על צווארי ולקח נשימה עמוקה ונישק את הנקודה בצווארי ונשך מלקק לאחר מכן וידעתי בוודאות שהולך להישאר סימן

Marry for the family Where stories live. Discover now