Marry for the family

פרק 16

״אולי תקומי? את צריכה לאכול אודין, זה לא יכול להמשיך ככה״ קולו הדואג של גיא נשמע בחדר שלי.וקברתי את ראשי עמוק יותר בשמיכה מתעלמת ממנו והרגשתי את המיטה שוקעת מעט תחת משקלו. שיעזבו אותי בשקט כבר.
״אודין, את ככה כבר שבועיים, את חייבת להתחיל לחזור לעצמך״ הוא דיבר בעדינות מניח את ידו על רגלי. כן עברו שבועיים מאותו יום בבית חולים, חזרתי לבית של ההורים שלי, לחדר הישן שלי, לוגן התקשר שלח הודעות ומה לא.. אבל מכולן התעלמתי, לא יכולתי לדבר איתו, לא יכולתי להגיד לו שאני לא רוצה אותו יותר, כי זה שקר, שקר ענקי שאני חייבת לומר לו בשביל שאייל ״אבא״ שלו לא ייפגע בו יותר גרוע.
״אני רוצה להיות לבד״ קולי הצרוד והרועד נשמע בשקט ובלי לומר מילה גיא קם מהמיטה ויצא מהחדר, נותן לי להישאר לבד, רק אני, אני והמחשבות שלי.
״אודין״ קולו של גיא נשמע שוב בחדר ושתקתי ״אני צריך לצאת, אני אחזור עוד שעה שעתיים ככה, את תהיי בסדר פה לבד עד שאמא או דניאל יחזרו?״ גיא שאל בדאגה וקיללתי את עצמי, עד כמה מסכנה אני נראית שהוא מפחד להשאיר אותי לבד בבית?
״אני בסדר״ פלטתי בשקט והוא סגר את הדלת אומר שהוא אוהב אותי וישתדל לחזור מהר.

רעש של דלת נפתחת גרם לי להתעורר מהשינה שנכנסתי אלייה אבל לא זזתי, גיא חזר. הרגשתי את המיטה שוקעת מעט בגלל המשקל של גיא וחיכיתי שידבר, הרי הוא לא סתם נכנס לפה. הוא נכנס בדרך כלל כדי להכריח אותי לאכול או לצאת מהמיטה.
״למה?״ הקול המוכר עד כאב גרם לי להתיישב במהירות שיא ולהביט בדמותו המלאכית של לוגן שישבה מולי כשעיניי מלאות דמעות ושפתי התחתונה רועדת.
הוא פה.
מה הוא עושה פה?
״מ-מה?״ שאלתי בקול רועד והתקרבתי אליו קצת, וכל גופי נרפה שהריח המוכר שלו עשה את דרכו אל אפי, ממלא אותי. ועצמתי את עיניי מתענגת על כך. התגעגעתי כל כך.
תזכירו לי שוב למה אני עושה את זה? אה.. אבא שלו.
״למה את עושה את זה?״ הוא שאל וקולו נשבר לקראת הסוף, ולפי איך שאני מכירה אותו הוא בוודאי מקלל את עצמו על כך שהראה חולשה.
״כ-כי.. אני.. לוגן אני-״ הגימגומים שלי נעצרו שהרגשתי במצח שלו על המצח שלי והבטתי בו, בעיניו הסגורות והרגשתי לעצמי לעצום את עיניי גם כן והופתעתי כששפתיו הוצמדו לשלי ולא לקח לי יותר משנייה אחת כדי להגיב חזרה, ידי נשלחת אל בין שיערותיו שהספיקו להתארך בצורה משמעותית וידי השנייה השתפשפה בזיפים הארוכים שעל הלחי שלו, הנשיקה הזאת הייתה הכל חוץ מעדינה, היא הייתה אגרסיבית, אימפולסיבית, כל הגעגוע והעצב נכנס בנשיקה הזאת, נשיקה של פרידה.
״אני אוהבת אותך״ לחשתי על שפתיו והידקתי את ידיי סביבו נצמדת אליו כמו עור שני ומסרבת לנתק, להשתחרר, לא רוצה שהרגע הזה ייגמר לעולם, הבטתי בעיניו והנחתי את ידי לצד עיניי, יוצרת מצב שהדבר היחידי ששנינו רואים זה את העיניים אחד של השני, וכל כך רציתי להקפיא את הרגע הזה, כאילו אנחנו שני האנשים האחרונים בעולם, אין אף אחד מלבדנו, אף אחד לא חשוב יותר מאיתנו.
זה רק אני והוא, אני והוא מול כל העולם, ביחד, חזקים יותר מכל דבר ומכל ׳אבא׳ שרוצה להפריד בינינו.
ולרגע אחד בודד, הרשתי לעצמי להביט בו ולדמיין עתיד ביחד, עתיד מאושר, שמח, עתיד עם בטן גדולה ולוגן קטן סביב הרגליים שלי. עתיד טוב יותר.
״אני אוהב אותך״ שלושת המילים שיצאו מבין שפתיו היו דיי והותר בשביל לגרום לי להתחיל לבכות שוב וחיבקתי אותו מסניפה את הריח שלו מקללת את עצמי על מה שאני עושה לשנינו, אבל אני לא יכולה להיות איתו ולחיות בפחד שמישהו עומד לפגוע בו.
״אני מצטערת״ התייפחתי אל שקע צווארו וידיו הצמידו אותי אליו עוד יותר ״אתה צריך ללכת״ אמרתי וקמתי ממנו מתרחקת ומתיישבת על המיטה בקצה והוא הביט בי בכאב
״אב-״ ״-אל תעשה את זה קשה יותר, בבקשה״ ביקשתי משתדלת לשמור על הדמעות שלי בפנים והוא קם מהמיטה
״אודין, זאת הפעם האחרונה שאני אבקש״ הוא התחיל לדבר ונשכתי את שפתי התחתונה עד שחשתי בדם המתכתי בתוך פי וגם אז לא שיחררתי אותה מבין שיניי, מקווה שהכאב הזה יפחית מהכאב שבלב שלי ״אם את תגידי שאת לא רוצה אותי אני הולך, אני לא אחזור יותר ואת לא תראי אותי יותר״ הוא פנה אליי ועצמתי את עיניי בכאב לא מאמינה שאני הולכת לעשות את זה
״א-אני.. אני לא רוצה אותך״ המילים יצאו מבין שפתיי והמבט הכאוב שלו השתנה לקר ומרוחק, חסר כל רגש. הוא נשאר והביט בי עוד מספר רגעים ובלי לומר מילה נוספת הוא יצא מהחדר, טורק אחריו את הדלת, משאיר אותי לבד. וברגע שהוא הלך כל הבכי השתחרר ממני.
מה אני עושה?! אני לא יכולה לתת לו ללכת. הוא לא יכול ללכת.
״לוגן!״ קראתי וקמתי מהמיטה רצה אל מחוץ לחדר ובמורד המדרגות מביטה סביבי בלחץ ״לוגן!!״ קראתי שוב ופתחתי את הדלת של הבית מביטה בו מתניע את המכונית שלו בסוף שביל הגישה אל הבית ורצתי, לבושה בפיג׳מה ויחפה אל עבר המכונית אך הוא לחץ על הגז ונסע, בלי להביט לאחור ״אל תלך!״ בכיתי נופלת על הרצפה וכל שיערי נפל, יוצר מסך סביבי ״בבקשה אל תלך, תחזור״ יללתי בשקט מחבקת את עצמי ״אני אוהבת אותך, תחזור״ התייפחתי והרמתי את ראשי במהירות שיא שהרגשתי בידיים נוגעות בי והתחלתי לבכות חזק יותר שראיתי את דניאל לצידי ולא את לוגן, למה הוא לא חוזר לעזאזל? למה הוא מוותר עלינו ככה? למה הוא לא מתעקש ודורש שאני אסביר לו עד שאני לא אוכל לשאת בזה יותר ואצטרך לספר לו על אבא שלו שמאיים עליי.
״מה קרה לך?״ דניאל שאל בדאגה מהולה בפחד וירד אל הרצפה מחבק אותי ומצמיד אותי לחזה שלו
״הוא הלך דניאל, הוא הלך״ בכיתי מאגרפת את ידיי יחד עם החולצה שלו
״מי הלך אודין? גיא?״ הוא שאל בבלבול
״לוגן״ לחשתי
״הוא היה פה?״ הוא שאל וכל גופו התקשח
״כ-כן״
״למה הוא הלך?״ הוא שאל מלטף את ראשי
״אמרתי לו ללכת, א-אבל אני לא רוצה, דניאל, אני לא רוצה שהוא ילך״ בכיתי ואני בטוחה שכרגע הוא חושב שאני בעלת מום עם פיצול אישיות קשה.
״הכל יהיה בסדר, ההפסד הוא רק שלו״ הוא ניסה לנחם אותי, לא מבין שבעצם, ההפסד הוא רק שלי ״בואי״ הוא אמר מתחיל להתרומם ״ניכנס לבפנים״ הוא המשיך ותפס בי מרים אותי מהרצפה והולך איתי אל תוך הבית ואנחנו נשכבים בספה ואני מכסה את עצמי כמעט לגמריי והעיניים שלי כבר שורפות מכל הדמעות