חיי האומללים

פרק 7

"פארק דהג'ונג?" קראה המזכירה של בית החולים. "זה אני!" דהג'ונג ישר קפץ וענה לה. רוצה לדעת מה עם ג'אהיון, חושש ממה שיש לה לומר לו.

"הפצועה יצאה מכלל סכנה, אתה רשאי לבקר אותה." היא ניגשה, אמרה לו והראתה לו את הדרך לחדרה של ג'אהיון.

דהג'ונג הלך בעקבות המזכירה והגיע לחדרה של ג'אהיון. כשנכנס, הוא ראה מראה מפתיע. הוא ראה את צ'אניול יושב על כיסא, מחזיק את ידה של ג'אהיון בידו ונרדם ליד המיטה שלה בזמן שהמתין לה שתתעורר.

"מתי הוא הספיק להגיע לפה? ובכלל מתי הוא הספיק לחזור? מאז היום ההוא לפני 5 שנים, מאז מה שהבטחתי לו לא ראיתי אותו עוד." הוא חשב ושניה אחר כך הוא לקח כיסא, התיישב בצד השני של המיטה וחיכה גם כן שתתעורר.

בזמן שחיכה הוא לא ידע מה לעשות.
אז הוט לקח מהמגירה מגזין של כדורגל והחל לקרוא. "מים..." ג'אהיון קראה בלחש. היא הייתה מורדמת ככה במשך שבוע ובטח הגרון שלה הפך ממש יבש.

דהג'ונג ישר סגר את הספר וקם במהירות להביא לג'אהיון מים. "בזהירות..." הוא אמר לה כשהיא שתתה בחוסר סבלנות. "מה אתה עושה פה?"

היא לחשה לו ודהג'ונג הסתכל עליה במבט לא מובן. "מ..מבקר אותך..." הוא גימגם חשש מהתגובה שלה, לא מבין מה זאת השאלה הפיתאומית הזאת.

" איך רואים שאתה אח שלי." היא אמרה לו וציחקקה קצת כשראתה שהוא גימגם מהלחץ. דהג'ונג ציחקק גם כן בחום ונתן לה חיבוק. "אהה" היא צרחה.

"ס..סליחה, א..א..את בסדר? ה..הכאבתי לך? ל..לקרוא לאחות?" הוא אמר לה במהירות כשראה שהכאיב לה קצת. פחד שפתח לה פצע או משהו כזה.

"אופה תפסיק להיות לחוץ, בגללך אני ככה כל הזמן, ירשתי את זה ממך!" היא אמרה לו שריברבה את שפתייה וצ'אניול התעורר מהצחוק של שניהם. "ג'אהיון, התעוררת, את בסדר? כואב ל.."

"תודה" אמרה ג'אהיון, וקטעה את מילותיו של צ'אניול בכך שחיבקה אותו. "ב..בבקשה" הוא אמר לה והחזיר לה חיבוק, נבוך מכל הסיטואציה הזאת.

"אני כאן להגן עלייך." הוא לחש בלי שאף אחד ישמע. "אז את בסדר?" דהג'ונג שאל אותה. "כן, אני בסדר אני רק רוצה משהו אחד קטנטן" היא ענתה לו עם חיוך.

"מה?" שניהם שאלו אותה. "שתעופו מפה." היא אמרה להם בפתאומיות, ופניה השתנו. "מה?" שניהם שאלו ביחד בשנית, לא מבינים מה זאת התגובה הפתאומית הזאת. "לא שמעתם? תעופו מפה!" היא ענתה להם בצעקה.