"זה יום רגיל, שגרתי, אני הולכת לבית ספר כרגיל לבד בפחד... בפחד של מה אם גם היום יתעללו בי? טוב אני כבר רגילה לזה לא נורא נסבול עד סוף השנה ואז או שאתאבד או שאברח מהארץ" חשבתי לעצמי בקול וגיחחתי.
"או שתסתמי תפה, ותעברי בית ספר" אמר לי אחי הגדול.
כנראה שהוא הקשיב לכל מה שאמרתי... "יא חתיכת חצוף מה נראלך שאתה עושה לי בחדר ובנוסף מצוטט לי?! אין לך דברים אחרים לעשות? מה פתאום אכפת לך מאחותך הקטנה?! תצא לי מהחדר ועכשיו!" אמרתי.
הוא הסתכל עליי במבט מופתע, אני בחיים לא דיברתי בצורה כזאת... להפך, אני ילדה שקטה וביישנית.
"את אחותי הקטנה... ב..ברור שאכפת לי ממך..." הוא גימגם ולחש בעצב. "אחותך הקטנה? חחח אל תצחיק אותי" אמרתי בכאב עם גיחוך.
"עד אתמול התכחשת לזה! מה פתאום נזכרת בי? איך פתאום אני אחותך הקטנה? היו מרביצים לי מולך! ואתה?! אתה לא עשית כלום. אתה פשוט התעלמת והלכת.. אני הייתי זקוקה לעזרה שלך... לא עזרת לי..." אמרתי והתחלתי לבכות.
"הייתי זקוקה לעזרה שלך..." אמרתי בשנית בקצת יותר לחש עם דמעות שנופלות על פניי. "אני... את יודעת מה היה קורה לי אם הייתי עוזר לך, לא הייתי נשאר מקובל, והיו מרביצים גם לי את לא באמת היית רוצה שהיו מרביצים ל..."
"אז אתה מעדיף שירביצו לי כדי שתהיה מקובל?!" אמרתי כשקתעתי את מילותיו. "ל..לא ברור שלא!" הוא אמר כשהתחיל לגמגם. "חחחחחחח גדול." אמרתי תוך כדי צחוק. "תעשה לי טובה פארק דהג'ונג ותצא לי מהחדר עכשיו!"
צעקתי בצעקה שהבהילה אותו. "ג'אהיון..." הוא אמר והסתכל עליי במבט עצוב. "לא שמעת? אתה צריך מכשיר שמיעה? לאיית לך את זה? צא!" אמרתי והוצאתי אותו מהחדר שלי בכך שזרקתי עליו דברים מחדרי.
כריות, בגדים וכ"ו. "תצא לי כבר מהחיים..." אמרתי שבורה עם בכי לאחר שהוצאתי אותו מחדרי. טוב החיים נמשכים ואני לא אמשיך לבכות! מהיום אראה לכולם מי אני! אם אחי הגדול הגיע למצב שהוא מתכחש אליי... אני אוכיח, אני אוכיח גם לו ולכולם! אני אשתנה... אני מוכרחה, רק ככה אני אשרוד.
KAMU SEDANG MEMBACA
חיי האומללים
Fiksi Penggemar"ג'אהיון בואי נעשה הסכם." צ'אניול אמר לה והיא המהמה. "איזה הסכם?" היא שאלה אותו עם הקול המתוק שלה והוא חייך. "שלא משנה מתי ואיפה, תמיד נגן אחד על השניה." הוא אמר לה והיא נלחצה מעט. "מה התחלת לדבר כמו מבוגרים." היא אמרה לו עם גיחוך והוא התבונן בה במב...
