פרק 2- יום יבוא ונצא מכאן

507 31 6
                                    

פתחתי את עיניי, ראיתי את המנהלת שרלוט בוחנת אותי כשעיניה מלאות זעם על שניסיתי לברוח שוב. היא חששה שיגלו איך היא מתנהגת באמת .

קמתי בתנופה ויצאתי מן התא אל עבר בית היתומים . בית היתומים הזכיר אחוזה אפורה וקרה , שנכנסים אל הבית היו שלושה ספות בגדלים שונים בצבע אפור -כחול ומעליהם הייתה נברשת ענקית בעיטורים בצבע לבן -אפור שהתאימה לספות .

*בפסקה הבאה הולכת להיות אלימות קשה ראו הוזהרתם *

שעמדנו בפתח האחוזה היא תפסה את שיערי השליכה אותי לעבר קודקוד השולחן שפגע במצחי בחוזקה .

שכבתי על הרצפה מנסה לחשוב מה עשיתי בשביל לקבל את היחס הנוראי הזה.
היא הרימה אותי משיערי הייתי מוכנה לקבל את הכאב אך הוא לא בא.

פקחתי את עיניי וראיתי את חיוכה המזעזע מתפשט על פניה שקיבלתי אגרוף לבטני שלא הייתי מוכנה .

לזה היא ציפתה שלא אהיה מוכנה לכאב ואז היא תכה אותי .

היא לקחה מספר גחלים רותחים מן האח באחוזה, הבנה החלה לחלחל לראשי וכך גם אימה ניסיתי לקום, לזחול, לברוח, כל דבר העיקר להתרחק ממנה אך בשנייה אחת היא קפצה על גבי עומדת עליו ורוקעת על עצמותיי כאילו רקדה מן ריקוד מוזר .

לא הרגשתי את גבי יותר נשימתי נעתקה ממזמן , היא הרימה את חולצתי
"בבקשה אני מצטערת אני לא אברח יותר,תפסיקי בבקשה." ניסיתי להסתכל עליה מסובבת את ראשי לשנייה הייתה בליבי תקווה שנשארה בה טיפת רחמים שהיא שמה את ידה על סנטרה כחושבת על זה כאופציה אבל המילים שאמרה אחרי זה ניפצו את תקוותי החלושה שנשארה, "מה חשבת? שאני חושבת על לשחרר אותך כלבה ?" היא פלטה צחקוק, "אני רק חושבת על הדרך הכי טובה להכאיב לך".

היא שמה את הגחלים על גבי, אך צעקותיי לא נשמעו.
בבית היתומים לא שמעו כלום  הדלתות היו מסננות את הקול .

שמעתי את צחוקה המתגלגל מעליי היא התחילה לקפוץ על גבי כאילו הייתי טרמפולינה ומשם כבר כאבי לקח שליטה והתעלפתי .

*נגמר קטע האלימות*

"סקארלט...סקארלט" שמעתי קול מזמזם לי באוזן .
"סקארלט!" קולה של מדיסון חברתי לחדר צילצל באוזני .
"מה?" אני עונה בחלישות שגופי הדואב נאבק להחלים מהטראומה הקשה שחלפה עליו אתמול .
"השעה שבע וחצי ואנחנו נפספס את ארוחת הבוקר" . הרמתי את ראשי הכבד מן הכרית "תתקדמי בלעדיי אני צריכה להתקלח" אמרתי שהסתכלתי על בגדיי המגועלים בדמי שהתייבש מאתמול "עד כמה זה היה נורא ?" היא שאלה , היא הייתה חברתי הטובה ביותר בבית היתומים , משום מה המנהלת מגיל קטן הכתה רק אותי אל שאר הילדים התנהגה בנדיבות וסלחנות אך משהו קרה או נשבר תמיד הייתי אשמה ומדיסון תמיד הייתה שם בשביל לנחם אותי.
"חשבתי שזה היה הסוף שלך סקאר, את אפילו לא הגבת שניסיתי להעיר אותך", היא מחתה דמעות מפניה בזמן שנזכרה באירועי הלילה האחרון.

"שהעוזר של המנ... המנהלת גרי... גריגורי העלה א... אותך לחדר וה... והיית בידיו" גימגמה שזרם דמעות לא פוסקות על פניה "אל תדאגי יום יבוא ונצא מכאן" אמרתי שחיבקתי אותה.

קמתי מן המיטה שכל שריר בגופי צורח שאעזוב אותו בשקט ואתן לו לנוח אבל נכנסתי להתקלח אחרי נשיקה ממדיסון על לחיי.

לאחר עשרים דקות שיצאתי מן המקלחת ובחרתי את בגדיי לקחתי את התיק שלי וברחתי בשקט בלי לאכול מהיציאה האחורית, אל עוד יום בחיי .

----~----~----~----

פרק חדש יצאא !
לא לשכוח להפיץ , להגיב ולהצביע!!

-bloodqueen-

     יתומה || orphan       Where stories live. Discover now