למה אני?

פרק 2

"אדוני, ארוחת הבוקר מוגשת", דיוויד הכריז ונעמד דום.
"תודה דיוויד", פיטר אמר. המשרת השתחווה ויצאה מהחדר.
"איפה שמתי את זה?" פיטר שאל את עצמו, מחטט באחת המגירות שלו.
איך זה הגיוני? הוא חשב.
לבסוף הוא החליט שזה מיותר ועזב את החדר.
"והנה הבן האחרון", מארק, אביו של פיטר, אמר.
"תודה לאל", אחד המשרתים זרק.
"סליחה?" מארק שאל.
"לא אמרתי כלום, הוד מעלתו", המשרת אמר לפני שעזב את החדר.
פיטר התיישב בשולחן, אבל הוא לא היה רעב.
איפה זה יכול להיות... הוא חשב שוב. זה הדבר היחיד שהוא חושב עליו מאז אתמול בצהריים.
אין ברירה, אני חייב להודות שזה נעלם לי... הוא החליט.
"פיטר, למה אתה לא אוכל?" אנה, אמו, שאלה.
"סתם, אני לא... לא רעב", פיטר אמר.
"מה קרה פיטר?" וויליאם, אחיו הבכור, שאל.
"כן, בדרך כלל אתה טורף את האוכל", ג'יימס אמר.
"שלא נחשוב שקרה משהו", אדוארד אמר.
"כלום לא קרה, כן?" אדמונד, תאומו של אדוארד, שאל.
"מ... מה?" פיטר גמגם.
"פיטר, קרה משהו?" אנה שאלה.
"לא אמא, הכל בסדר", פיטר ענה. עכשיו הוא היה בטוח, אחיו הגדולים גרמו לזה. הם לקחו לו את זה.
אוף, הם מתנהגים כמו ילדים... פיטר חשב.
כמה ילדותיים הם יכולים להיות? ובשביל מה? בשביל שאני אכשל?
"פיטר, מה קרה? אני יודעת שקרה משהו", אנה אמרה.
"אמא, כלום לא קרה, אני בסדר", פיטר התעקש.
"אני מכירה את המבט הזה, משהו קרה", אנה התעקשה גם.
"סתם, אני לא מרגיש טוב", פיטר שיקר.
"טוב, אם אתה אומר", אנה אמרה.
פיטר הסתכל על אחיו. הוא עצמו בן שבע עשרה אוטוטו, אז הם? שאמורים להיות גדולים ממנו? התאומים שחוגגים שמונה עשרה עוד חודש בדיוק. ג'יימס, שחגג תשע עשרה לפני חודש. הוא לא רצה בכלל לחשוב על אחיו הבכור, אשר כבר לפני ארבעה חודשים הוא חגג את יום הולדתו העשרים.
הוא התבייש לחשוב איך בגילאים כאלה, אחיו מתנהגים כמו ילדים קטנים. איך הם עדיין מציקים לו, כפי שנהגו במשך שנים כשעוד היו ילדים. כנראה לא הספיק להם.
"טוב, אמא ואבא, ברשותכם, אני אלך לחדר", פיטר אמר וקם ממקומו.
"תשב", מארק אמר ופיטר ציית בחוסר רצון.
"מה קרה פיטר? לא מרגיש טוב?" וויליאם שאל.
"נו, זה מה שאמרתי, לא?" פיטר אמר בחוסר סבלנות בוהק.
"פיטר, אני מבקשת שתירגע", אנה אמרה.
"אני רגוע", פיטר אמר. "רגוע לגמרי".
"יופי", אנה אמרה.
"עכשיו אפשר לאכול בשקט", מארק אמר. "נכון בנים?"
"נכון?" אנה חזרה על שאלת בעלה.
"כן אמא", חמשת הבנים ענו במקהלה.
"מצוין", אנה אמרה, מתעלמת מהניסיון הכושל של המשרתים להסתיר את צחוקם.

פיטר נכנס לחדרו וטרק את הדלת. הוא התרסק על המיטה, הצמיד את הכרית לפניו וצעק.
"צעקות לא יעזרו לך", הוא שמע את אדמונד.
"צא מכאן", פיטר אמר, פניו עדיין קבורות בכרית.
"למה ככה, פיט?" אדמונד שאל בקול נעלב, חוטף את הכרית מאחיו וזורק אותה איפשהו בחדר.
"צא החוצה!" פיטר קפץ ממטו ודרש.
"או שמה?" אדמונד שאל, מתיישב על מיטתו של אחיו.
"איפה זה? מה עשיתם עם זה? תענה לי!" פיטר צעק.
"חשבתי שאתה רוצה שאני אצא", אדמונד אמר וקם.
"אל תזוז", פיטר אמר, מנסה בכל כוחו לא לקפוץ על אחיו.
"תקרא לי שתהיה החלטי", אדמונד אמר ויצא מהחדר.
"אדמונד!" פיטר צעק. הוא היה עצבני יותר מתמיד על אחיו. הוא הרים את הכרית, זרק אותה על המיטה והתיישב על הרצפה.
הוא עצם עיניים ולחש, "וויליאם".
"קראת לי?" וויליאם הופיע מולו, נראה די מרוצה מעצמו.
"תחזיר לי את זה!" פיטר קם מהרצפה והתקרב לאחיו.
"פיט, אני לא יודע על מה אתה מדבר", וויליאם הכחיש.
"וויליאם, אל תשקר. אני יודע שאתם לקחתם את זה!" פיטר אמר. פניו האדימו מרגע לרגע.
"פיט, יפה לך אדום", וויליאם אמר.
"תמחק את החיוך הדבילי מהפנים שלך או ש..." פיטר לא ידע איך לסיים את המשפט.
"מה? או שמה? מה תעשה לי?" וויליאם שאל, בטוח שהוא ניצח. זהו, אחיו הקטן עומד לוותר ואז הוא יצטרך למצוא דרך למחוק את שאר המתחרים שלו.
"אני אספר לאמא", פיטר אמר, מוחק בשנייה את הפרצוף המחייך של וויליאם. בעוד פיטר מחייך עכשיו, בטוח בניצחונו, אחיו החוויר מרגע לרגע. וויליאם נראה מזועזע והיה בעיקר חסר מילים. לאחר כמה שניות, הוא הצליח לומר, או יותר נכון, לגמגם משהו שנשמע כמו התחננות שפיטר לא יעשה זאת.
"פיט... אני יכול לקרוא לך פיט, כן? אל... חכה שני... כאילו, אני מתכוון... היי, עצור!" וויליאם עצר את פיטר מלצאת מהחדר.
"מה?" פיטר שאל.
"או... כאילו, אולי... תחכה עם זה רק ע... עד ש... חכה שני... אני... אל תע... תעשה את זה", וויליאם סוף כל סוף הצליח להשלים משפט.
"או שמה?" פיטר חיקה אותו.
"זה לא אצלי בכל מקרה", וויליאם אמר, מכחיש כל קשר למה שנגנב, או לא נגנב, מאחיו הצעיר.
"אנחנו עוד נראה", פיטר אמר ויצא מהחדר.
"פיטר!" וויליאם קרא אחריו, אבל הוא לא עצר.
"אמא?" פיטר נכנס לחדר של הוריו. אביו לא היה שם ונראה שאמו בדיוק התכוונה לעזוב.
"כן, פיט? מה העניין?" אנה שאלה בפנים דואגות.
"את צדקת, משהו קרה", פיטר אמר.
"מה?" אנה שאלה. היא התיישבה על המיטה, מסמנת לבנה להתיישב לידה.
"היי", וויליאם נכנס לחדר.
"כן לי, איך אפשר לעזור?" אנה שאלה.
"פשוט תהיתי אם אני יכול לדבר איתך", וויליאם אמר בצורה הכי תמימה שיכל.
"שקרן..." פיטר לחש, מגלגל עיניים.
"מה פיטר? מה קרה? מה הפעם?!" אנה שאלה, מיואשת כבר מבניה שלא חודלים מלריב.
"אני באמת לא יודע מה...-" וויליאם ניסה להגן על עצמו, אבל פיטר קטע אותו.
"הוא גנב לי את השרשרת!" פיטר קם מהמיטה והסתכל על אחיו בשנאה.
"וויליאם...? זה... זה נכון?" אנה שאלה, עדיין בהלם ממה שפיטר אמר.
"לא... לא בדיוק", וויליאם אמר.
"מה הכוונה, 'לא בדיוק'? אהה, וויליאם?" אנה קמה מהמיטה ולפי קולה, כל אידיוט היה מבין כמה כועסת היא. הכעס נדף מקולה ומבטה הרצחני שהיא שלחה לבנה הבכור.
"אני אולי... איכשהו הצ...לחתי לשכנע את התאומים ל... לג... לעשות את זה", וויליאם וויתר, מבין שאין לו הרבה ברירות, או סיכוי.
"וויליאם, אני מאוד מאוכזבת ממך", אנה אמרה. והמבט... הו, המבט. המבט שהיא שלחה לבנה כמו פילח את ליבו. הוא הרגיש אשמה על מה שעשה.
"אני מצטער", וויליאם אמר.
"יופי, כי אני מודיעה לגנן שהוא מקבל עזרה השבוע", אנה אמרה.
וויליאם ההמום הצליח לתפוס את חיוך הניצחון של אחיו, לפני שיצא מהחדר.
ככה זה, האחים הקטנים תמיד מקבלים הכל. לכן, זהו קרב אבוד מראש.