Scale.[L.S]-Hebrew

Chapter 10

ממש כמו אש. פשוט כמו אש. הבירה הייתה כל כך חריפה ומציתה. מתגלגלת אל תוך הגרון שלי ומשאירה חותם בחכי. ולא אהבתי לשתות, אבל לשתות הבריח את כולם. כן, אהבתי לברוח, תמיד.

"זה מבאס. הארוסה רבה איתך, אתה מרגיש כאילו אתם נפרדים אבל, איך? ההורים ממש מחכים לחתונה! היא צועקת, זורקת דברים, קוראת לי אידיוט ואני אומר איזה משהו מטומטם ואז היא אפילו כועסת יותר ואני יורד לחנות לקנות שני בקבוקים, ומבין שקניתי אחד יותר מדי ואז אני משלם ו... ו... "

אני בספק אם הוא נשם במהלך הסיפור חסר הפואנטה הזה. כן, הבנתי שאני סתם מקום להישאר בו כשהם רבים, הרי אני הכי קרוב. אבל זה היה משמח בכל מקרה. בסוף הדברים עובדים כמו שאני רוצה. טוב, דבר אחד. ואני תוהה אם הוא מתחרט על ההתהפכות חסרת הטעם שלו לפני כן.

"למה אתה תמיד בוכה? סורי כאילו אני לא מזלזל אבל הסטיגמה של דוגמנים גברים שהם נמושות לא באמת נכונה ברוב המקרים;".

גיכחתי, הוא היה כל כך מבולגן ולא מחושב. "אני פשוט מוציא בדמעות את מה שאני לא רוצה להוציא בצעקות. מה? זה לא מספיק מגניב בשבילך?" לגלגתי.

הוא עצר מלנוע. מסתכל לעיניים שלי ומקמט את מצחו. "וואו, למה לא עשינו פוטושוט שלם על העיניים שלך?".

לא הבנתי מה הביא אותו למצב הנוכחי, מעצם העובדה שזו הייתה רק בירה אחת יחידה. אבל במחשבה שנייה הבנתי שיכול מאוד להיות שהיה שיכור בזמן אותו ריב עם אלינור.

"אוקיי, זהו. יש לי מחר שלוש הרצאות ארוכות ואני צריך לאגור כוחות. אכפת לך לישון על המיטה שלי? אני אשן על הספה כדי שלא תתעורר בבוקר."

נרדמנו כמעט באופן מיידי אחרי שהוא המשיך לשפשף את הפנים שלו במשך עשר דקות בייאוש. לא ידעתי אם כדאי שאקרא לו 'מר טומלינסון' או 'לואי' מכיוון שהיה לבוש בחולצת טריקו אפורה וג'ינס קרוע ושחור ונראה כמו נער היפסטר של העת הזו, בניגוד לתמיד, שהיה סמכותי ומחויט בחליפות יקרות ושעונים מגונדרים שלא הביט בהם אפילו.

התקפלתי על הספה ושכחתי לגמרי מעבודת ההגשה שהייתי אמור לסיים בקרוב. פאק. פשוט השתקעתי בבד הרך.

"אלוהים ישמור! למה לא הקשבתי בהרצאות? איך אני עובר את הסמסטר?" עברתי בכל הקלסרים כדי למצוא את הרישומים על ראשית תולדות הפסיכואנליזה של פרויד אבל הכל היה מלא בכלום אחד גדול של אי ריכוז.

מלמלתי עוד כמה אמירות של 'שיט' ו'פאק' במשך חמשת הדקות ההבאות. איחרתי להרצאה הראשונה ולא ראיתי שום סיבה ללכת עם ידיים ריקות וראש מורכן.

"בוקר טוב?" קפצתי בבהלה מקול יבש שהגיע מאחורי גבי וכמעט שלא קיללתי על כך ששכחתי מהימצאו של מר פאקינג טומלינסון בבית שלי. הוא לא ביקש לקבוע תור?
כן בטח, טיפש.