Scale.[L.S]-Hebrew

Chapter 9

06.12.2015 - 70.0kg///154lbs

רצתי במהירות האור. כאילו וצלצולו של הפלאפון שלי הבעיר את מנועיי, כאילו שאוכל לברוח מהמכשיר שבכיס שלי אם אשרוף את רגליי מכאבי תופת. אילו שטויות.

'היי הארי... מוכרח להגיד שאני מסכים איתך.לא שהצהרת עמדה כלשהי, אך הכל מוביל לנקודה הנמוכה שנקראת אשמתי. אשמח לשבת על כוס קפה, ראשון ב14:00, צפון העיר.'

מלהיב זה היה. מסקרן אפילו. ממש כמו להגיד לילד שרק נפלו שיניו שעליו להימנע מלגעת בשיח הקוצני, אך כמובן שטיפשותו התמימה תשתלט על דחפיו ותאלצו להידקר מקוציו של הדבר. אמור לא ותקבל כן. אתה חייב להכיר בתחושה, לדעת להבא כמה כואב הדבר.

צפון העיר, והשעה 13:52. סוודר עבה וטרנינג שחור וישן שכבר מזמן שלא הסתיר את קרסוליי. כמו נווד המתהלך בביתו שלו, שהיה בעצם כל העולם מבחוץ חוץ מזה שבפנים. אולי לא היה ביכולתו להשתייך למבנה, איזור, אך הוא עדיין התחשב בהיות העולם שלו (ושל עוד שבעה מיליארד אנשים). אך מי אנחנו כדי להיות רכושניים?

"שנחכה עוד 4 וחצי דקות, או שאתה אדם שלא נכנס לדקויות?", נחיריי התרחבו ופי נפתח בכדי לשאוף אוויר מקפיא ומצנן.

"מצטער, לא מאמין בקיום של דיוק. במיוחד לא דיוק של בני אדם.", הודתי.

התיישבנו בפינה רחוקה של בית הקפה החמים, שאמנם קירותיו נצבעו בצבע צהוב חרדל מקולקל ומחפיר, ותקרתו הייתה צבועה באדום מטריף ומסנוור, ולפי דעתי היה זה שילוב שטלטל את איבריי מזעזוע, נכנעתי לנוחות המזמינה של המקום.

סירבתי להזמין משקה לעצמי בטענה שאיני חושק בזאת, אך ניק הזמין לעצמו אספרסו מוקצף ומלא בשטויות קטנות ואינדיבידואליות שרק אדם מפונק כמוהו יכול לדרוש.

"אתה יודע? חלמתי לאחרונה על פתח דלת חשוך. מסגרת הדלת הייתה לבנה והדלת עצמה הייתה צבועה בצבע אפור ומחוספס, צביעה לא מושקעת ומבולגנת.", החמצתי את פניי באי נעימות. "ואני צמוד אליה. גבי מרגיש כל בליטה ובועה של צבע יבש שיישאר לעד מכוער וחסר טעם. עיניים ירוקות בוהות באישוניי, והרגשתי כאילו הן מכירות אותם יותר ממני. כאילו הן רואות בעצמן ומנסות לגנוב את ראותי גם כן. והנה כעת עיניי נוקמות, ונוקבות בך בלי בושה."

הוא עצם את עיניו לפרק זמן ארוך, והנהן בראשו, סצנה זו דמתה לאדם המקשיב למוזיקה קלאסית, ומתענג מהכינור המצמרר. הקלידים העדינים גורמים לעורו לבעור מרגש ואוזניו מרגישות ברות מזל. אך זו לא הייתה הנאה, זו הייתה כמו מן נוסטלגיה לא נעימה. דה ז'ה וו.

"אתה כל כך מעניין ככה." הוא שילב את אצבעותיו ותמך בסנטרו. "גם אם תקרא את תקנון האוניברסיטה אתה תגרום למוח שלי ללהוט."