Between life and death

פרק 1-שרשרת דרקון.

לפנות בוקר קצת הצלחתי להירדם.
לפתע שמעתי צלצול מעצבן של השעון המעורר,בלי שום רצון לקום,התארגנתי בעייפות והלכתי לבית ספר.
הנה עוד יום מעצבן אמרתי לעצמי ביאוש.

הלכתי לכיוון הלוקר בדרך עצרה אותי אמה, הייתי מופתעת שראיתי אותה!
חיבקתי אותה חזק ודמעות ירדו מלחיי.

כל כך פחדתי שאיבדתי אותה. רק המחשבה שאולי לא אראה אותה יותר הכאיבה לי.

"וואוו .מה זה היה?"היא שאלה מתפלאת .
"רק התראינו אתמול"היא הוסיפה.
ידה נגעה במצחי בודקת אם אני מרגישה טוב.

תמיד נמנעתי מחיבוקים .כל פעם שמשהו בא לחבק אותי נרתעתי לאחור.
זה גרם לאנשים רבים להתרחק מימני,ולחשוב שאני מוזרה.

"מפגרת אחת דאגתי לך..."אמרתי מוחצת אותה מחיבוקים.
אני לא מאמינה שהיא חיה וזה היה רק חלום, הרגיש לי כל כך אמיתי.
יכולתי לשמוע את צעדיו רודפים אחרי באותו הלילה.

הקור הנורא שאחז בי. אותם נשימות כבדות וחדות. שמעתי את אותו קליק של מפרקת שבורה.
איך יתכן שחלמתי על כול זה?

צלצול שסימן ששיעור חדש מתחיל קטע את ממחשבותיי.
גברת בנסון נכנסה כעת מבעד הדלת,כרגיל היא לא הפסיקה לדבר על מבחנים הקרובים שיש השנה.
כך שיצא שנרדמתי כל השיעור,הייתי כל כך עייפה. לא הצלחתי לעצום עין בלילה,גם בגלל הרעש,וגם בגלל הפחד שאותו סיוט יחזור.

צלצול להפסקת צהריים העיר אותי משנתי.
קמתי ממקומי במהירות והלכתי לשרותים.
בדרך תפס אותי כאב ראש חזק. הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ,נכנסתי לשירותים מחזיקה חזק את ראשי.

ואז כמו פלשבק ראיתי אישה יושבת במקום שלא הכרתי.
איש מבוגר ניגש אליה אומר לה משהו,
מיד לאחר מכן האישה התחילה לפרפר על הרצפה.
לידה היה אגרטל מזעזע. פתאום נזכרתי שאני יודעת איפה זה.

רק מקום אחד יכול להיות אגרטל כזה חדר אומנות אמרתי לעצמי.
רצתי לשם מהר,ובאמת ראיתי את האישה מפרפרת על הרצפה. האיש נעלם כלא היה.

ידיי נגעו בה בעדינות. גופה היה קר כקרח. נרתעתי לאחור במהירות,הסתכלי על כפות ידי שכעת הראו סמנים כחולים מהקור.
"מה לעזאזל קורה כאן?'שאלתי בקול.
הייתי לי הרגשה שאם אשפוך עליה מים זה יעזור. מיד לאחר מכן שפכתי עליה מים,האישה קמה ופשוט ברחה.

זה היה כל כך מוזר שראיתי מה קורה בפלשבק. לא יודעת איך לקרוא לזה חזיון אולי?

ואיך שפכתי עליה מים והיא התעוררה,
אין לי שום מושג ברפואה . ואיך היא ברחה מפני כאילו אני רוח רפאים.
השאלות הרבות הציקו לי.
לשום שאלה לא הייתה לי תשובה מה שתסכל אותי אף יותר.

עליתי במדרגות מנסה להקל את מה שקרה הרגע .הלכתי לקפטריה וישבתי לאכול.
טיילור וג'ימי לא הפסיקו להתווכח בניהם כמו תמיד. ואמה ניסתה להפריד בניהם.

הם שמו לב שאני לא מרוכזת במה שהם אומרים "אמ" הם קראו לי חוקרים את מבטי.
"את איתנו"? הם שאלו במקהלה.

"כן"עניתי במהירות מתעוררת ממחשבותיי.

"אז על מה דיברנו?"טיילור שאלה בהתחכמות.

"אאא..,טוב לא הקשבתי, אני פשוט לא כאן היום".
"סתם אני לחוצה מהמבחן בעוד יומיים" הוספתי בחיוך.

שקרתי להם במצח נחושה .לא רציתי להגיד את האמת,ידעתי איך זה ישמע להם,מוזר.
האמת גם לי זה נשמע מוזר .בקושי האמנתי לעצמי.
פחדתי יותר מכול שהם יתרחקו מימני ואחזור לאותה ילדה מסכנה בחטיבה,אותה ילדה שמתה מבחינתי.

בסוף היום הלכתי הביתה ונרדמתי.

צלצול הטלפון העיר אותי,יותר נכון הקפיץ אותי.
"הלו "עניתי בחצי פיהוק.
קולה של טיילור נשמע ברקע.

"כל החיים שלך את ישנה ,קומי כבר עצלנית" היא אמרה נוזפת בי.
צחקתי מדבריה שהיו בהחלט נכונים לגבי.

"את באה היום למסיבה ?" היא שאלה,קולה נשמע נרגש.

"לא" השבתי בפשטות.
"אין לי כוח למסיבה עכשיו, לכל השיכורים".

"טוב"ענתה מאוכזבת.
"התכוונת ללכת ?"שאלתי בקול עדיין.

"אאא לא את צודקת סתם מסיבה " היא אמרה בהתלבטות ונתקה את הטלפון.

הסתכלתי על השעה השעה הייתה 9 בערב. הייתי מופתעת שישנתי כל כך הרבה.

יצאתי מהחדר לכוון האמבטיה ,צחצחתי את שיניי בטבעיות. לרגע הסתכלתי במראה ושוב חזר לי החלום.

ראיתי את הרוצח מהחלום במראה הייתה לו שרשרת מוזרה. נראה לי זאת הייתה שרשת דרקון. הייתה לה אבן אדומה שזהרה, ככל שהתקרבה לכיווני.

נשארתי קפואה לכמה דקות .
הלכתי לחדר התלבשתי מהר, והלכתי לכוון הבית של אמה.

היי (: אז זה הפרק הראשון שלי. מקווה שאהבתם אשמח שתגיבו ותגידו לי מה דעתכם. ממשיכה בקרוב.
רציתי להגיד שאולי בהתחלה הפרקים היו משעממים, אבל מבטיחה שזה היה מעניין בהמשך:)