*נ.מ גיא*
"לא הבנתי. מה זאת אומרת פעולה?" שאלתי שוב.
"אנחנו יוצאים לפעולה, זו לא פעולה אמיתית אבל אפשר להיהרג בה". השיב אחי, הוא סידר את התג על מדיו בזמן שאני רק הרצתי בראשי את המחשבות על מה שהסביר לי.
"אז זה כן אמיתי". התעקשתי.
"טוב, אולי". העלה חצי חיוך וחיבק אותי.
"פעולה בשטח?" המשכתי לחקור, עיניי נפערו ולא יכלו להיסגר. הייתי מופתע, רק התגייס וכבר שולחים אותו לפעולה צבאית מסוכנת?
"כן, אנחנו נהיה בתוך טנקים". התנתקנו ואח שלי תפס בכתפיי. "אין לך מה לדאוג", הוא ניסה לעודד. "אתה יודע שכל עוד אתה איתי, יהיה בסדר".
"אני יודע שהכל יהיה בסדר..." עומר נכנס לחדר וזימר את השיר המוכר. הסטתי אל עומר מבט, הוא נראה מחויך ובידו ננעץ מלפפון אכול.
"הבנת אותי?" אח שלי פיקס אותי והחזרתי את מבטי אליו.
"הבנתי, הבנתי. אני מקווה שיהיה בסדר".
"אני יודע שהכל יהיה בסדר..." עומר שר את אותה השורה שוב, בזיוף, אני מוכרח לציין.
"אל תדאג, גיאצ'וק". אחי חייך אליי וחייכתי אליו גם. הוא יקר לי מידי, הוא האח היחידי שיש לי ואני לא מוכן לאבד אותו בגלל הצבא. הוא צעיר עדיין.
"אני מבטיח לך ש..."
"יהיה בסדר?" עומר פסע אלינו ונגס במלפפון. "נמאס לי מהשורה הזאת, תחליף מילים לירון". לירון צחק ואני גלגלתי את עיניי.
"אני מבטיח לך ש..." לירון חיפש את השיר המתאים. "נשבע לך לא בוגד!"
"בחייאת עיוני לא בוגד!" עומר ולירון סלסלו יחד וקרעו לי את עור התוף.
"בקיצור", לירון השתיק את עומר ועומר משך בכתפיו ונגס שוב במלפפון שהלך והתקצר. "הפעולה תסתיים עוד שבועיים, אני יוצא מחר על הבוקר אז חשבתי להיפרד ממך עכשיו".
"מה שבועיים?" נבהלתי.
"שבועיים". לירון אמר בפשטות.
"שבועיים?!"
"שבועיים, רבאק, שבועיים". עומר התערב ונעצתי בו מבט רצחני. "לא אמרתי כלום". מלמל ויצא מהחדר שלי.
"זה הרבה זמן". ציינתי ללירון אחי והוא הנהן חצי הנהון.
"אנחנו נתגבר על זה, יהיה יותר גרוע". אמר בייאוש והעברתי יד בשיערי השחור.
"תשמור על עצמך". פקדתי עליו והוא הצדיע לי, כיאה לחיילים כמוהו.
"כן, המפקד. ועכשיו, תסלק את החבר הנחמד שלך מכאן ותלך לישון. כבר מאוחר".
"עשר בלילה". צחקקתי והוא התקדם לצאת מהחדר.
"אני מתעורר מחר בחמש, אל תעשה שטויות".
"ברור".
***
*נ.מ נועה*
"השלמתם?" שאלתי בעייפות ושתיתי את החלב מהקערה.
"אני ואופיר? כן". שליו אמר, פרצופו לא היה מסופק והוא חייך אליי.
"מה?" שאלתי והנחתי את הקערה הריקה על השולחן.
"כל הפרצוף שלך חלב". צחקק וחתך נייר מן הגליל הגדול. "ממש ילדה קטנה".
"מי שמדבר". התגוננתי במבוכה וחטפתי ממנו את הנייר, החלקתי אותו על פי ואז על סביבתו ושליו חטף אותו ממני.
"פספסת". מלמל וניגב את סנטרי עם הנייר. חייכתי אליו והוא העיף את הנייר על השולחן. שליו משרה לי רוגע עם הדברים הקטנים שהוא אומר והצחוקים הקטנים שהוא עושה. אני חושבת שאני קצת מחבבת אותו, או קצת הרבה. זה מסביר למה בכל פעם שהוא מדבר אליי הלב שלי משתגע בתוך גופי.
"זהו, עכשיו נקייה?" הרמתי את ידיי כחפה מפשע.
"מוכנה לבית ספר כמו שצריך". הצהיר וקם מהכיסא, הוא תפס בשתי הקערות שבהן אכלנו קורנפלקס לפני שנייה והניח אותן בכיור.
"אין סיגריית בוקר?" הופתעתי והוא הניד בראשו. "למה?"
"אופיר משנה אותי". הוא העביר יד בשיערי הארוך ונעמדתי גם אני על רגליי. אני ואופיר עדיין לא השלמנו, אני לא מתכוונת להתנצל בפניה כי אין לי על מה.
"איפה היא באמת?" שאלתי והעפתי מבט אל המדרגות, צעדים קלילים נשמעו מכיוונן ומיד אחרי הופיעו שתי רגליים דקיקות עליהן. כמובן שזו אופיר.
"אני יוצאת". הודעתי לשליו והוא כיווץ את גבותיו בזמן שהנחתי את התיק על כתפיי.
"את לא רוצה לבוא איתנו?" הציע ובדיוק אופיר הגיעה אל המקום, היא תפסה במותניו של שליו מאחור ונשקה לגבו. מעצבן אותי לראות אותם ביחד, פשוט מעצבן.
"לא, זה בסדר. אני אלך ברגל".
"ביי". אופיר מיהרה לשלוח לי חיוך מזויף ושליו הביט בה לרגע. "מה?" לחשה לו בתמימות והוא נאנח והסיט את מבטו אליי בחזרה.
"את בטוחה? קר בחוץ וזאת דרך ארוכה". שליו ניסה לשכנע אך אני הייתי תקועה בתשובה שלילית. אין מצב שאני באה איתם.
"היא אמרה שלא", אופיר נשקה לגבו שוב. "לא רוצה, לא צריך".
"אוקי". שליו נכנע וניגשתי לדלת הבית, פתחתי אותה ויצאתי ממנה.
"מה אתה רוצה ממני?" שמעתי את קולה של אופיר מתלונן.
"את יכולה להיות טיפה יותר רגישה, זאת אחותך". שליו הפציר בה בכעס.
"עוד פעם אתה לטובתה? תפסיק!"
"מה לעשות שאת מתנהגת כמו חתיכת ביץ'?!" שליו החזיר לה וחיוך רחב התנוסס על שפתיי. אני אוהבת אותו.
----------
אז האקשן ממשיך, אבל חכו תראו מה מצפה לכן.... *חיוך זדוני*
שבת שלום לכולן ותשמרו על עצמכן! ושוב, תודה :))))
YOU ARE READING
Trying to hate you
Romanceהיא מנסה לשנוא אותו, הוא חבר של אחותה ואין לה שום כוונה להרוס את האושר שלה. אבל היא פשוט לא מסוגלת, וגם הוא. הוא אוהב אותה.
