*נ.מ שליו*
"היי". בישרתי וזרקתי את המפתחות על הדלפק.
"אין לך זמן לנוח". אמרה ברצינות נועה כשהבחינה שנפלתי על הכיסא. "יש עוד משלוח".
"מה יהיה הסוף?" נאנחתי וקמתי מהכיסא. "יש איזה משולש לדרך?" נועה הנהנה ושלפה מהמדף התחתון משולש פיצה. היא הגישה לי אותו וחייכתי כהוקרת תודה.
"יאללה. צא לדרך, סופרמן". נועה האיצה בי ונגסתי ביס גדול במשולש.
"מה הכתובת?"
"קח". היא הגישה לי פתק.
"אני מאוד מקווה שזה בעיר".
"זה לא". היא ביטלה בחיוך מאושר.
"כלבה". עקצתי אותה והיא הוציאה לי לשון. "יש לי זמן לסיגריה קצרה?" שאלתי והנחתתי ביס נוסף במשולש שהלך ונקטן.
"שלא תעז, אתה תאחר למשלוח". נועה הניפה את אצבעה מולי.
"למי אכפת, אני זקוק לנחת שלי". חייכתי בזלזול והיא הנידה בראשה.
"אני אבקש שיפטרו אותך". איימה וצחקקתי.
"שיפטרו, גם ככה זה שכר מינימום". ציינתי בחוסר אכפתיות והיא נחרה בבוז.
"מי יקבל מפגר כמוך?"
"תתפלאי". החזרתי לה ושתקנו לכמה רגעים. שקעתי בעיניה הירוקות והבהירות, יש לה עיניים כל כך יפות. בדיוק כמו אחותה, רק שהן כל כך שונות באופי.
"טוב, תצא, שלא תאחר". הציעה לי והנהנתי.
"אנעל העולם וכל השמנים שבו". מלמלתי בעייפות והרמתי את המפתחות מהדלפק, סובבתי אותן על אצבעי והתכוננתי לצאת.
"ביי יפה". קרצתי לנועה ופסעתי לכיוון האופנוע שלי. התנעתי אותו, ופתחתי את מכסה הבגאז' מאחורה במטרה לבדוק שמגשי הפיצה אכן שם. הם היו שם, סגרתי את המכסה ועליתי על האופנוע. חבשתי לראשי את הקסדה, בכל זאת, בטיחות מעל הכל. אני אזרח שומר חוק. סידרתי אותה והתנעתי את האופנוע. התחלתי את הנסיעה אל הכתובת שהייתה כתובה לי בפתק, בדרך לעוד לקוח מרוצה שייהנה משני מגשי פיצה טעימה במיוחד. מניסיון.
***
*נ.מ אופיר*
"איפה אתה?" שאלתי את שליו לאחר שהצמדתי את הפלאפון אל אוזני.
"בדרך". השיב והתגבר על רעש הרוח שהכתה בו. "מצטער על האיחור, אחותך דפקה לי עוד משלוח".
"אתה מאשים אותי?" התגריתי בו והנחתי את הפלאפון על המיטה, לחצתי על כפתור הרמקול וניגשתי למראה שבקצה השני של החדר בכדי להתחיל להתארגן. החבר שלי מגיע בעוד כמה דקות וחשוב לי להיות הכי יפה שיש.
"ממש לא". אמר וחייכתי. "אני מאשים את אחותך".
"אז תגיד את זה לה, לא לי". שנאתי שהוא מדבר על אחותי, הוא גורם לי לחשוב שהיא יותר מעניינת ממני, יותר חכמה, יותר אינטליגנטית. יותר.
"אני לא מעוניין, תודה".
"זין". מלמלתי ומרחתי על ריסיי מסקרה שחורה שהאריכה אותן בהרבה יותר. אני שונאת את הריסים שלי, הם קצרים מידי וזו הסיבה שאף פעם לא יימצאו אותי מחוץ לבית בלי מסקרה.
"יאללה". שליו חתם. "נדבר, אוהב אותך".
"בחזרה". קראתי אל הטלפון והתקרבתי אליו, ווידאתי שהשיחה מנותקת ונזרקתי על מיטתי.
***
*נ.מ נועה*
"ביי". זרקתי אל שליו והנחתי את תיקי על הגב, תמיד שנאתי את המשמרות שמיד אחרי בית הספר.
"חכי שתי דקות, אני אסיים את הסיגריה ואקפיץ אותך". הוא ציין והנדתי בראשי.
"לא, זה בסדר". סיננתי בנימוס והתקדמתי לכיוון יציאת הפיצרייה.
"למה את עקשנית?" שליו נשף עשן מהסיגריה למשך כמה רגעים ארוכים.
"עזוב".
"נועה". קרא בשמי והסתובבתי אליו, נתקעתי על עיניו הזהובות והוא בהה גם הוא בעיניי.
"מה?" שברתי את השתיקה.
"בואי". הוא השליך לעברי את מפתחות האופנוע שלו וקם מהכיסא. תפסתי בהם ונאנחתי.
"אני לא נוסעת איתך". הודעתי לו והוא גלגל את עיניו והתקדם אליי.
"פחדנית". הקניט והחל לצעוד לכיוון האופנוע שלו שחנה על המדרכה הסמוכה לפיצרייה בה עבדנו, יחד. למען האמת, זה ממש לא היה מתוכנן. שליו עבד שם כבר ממזמן, ואני נכנסתי בתור עובדת בתקופה שעוד לא הכרנו. ואז התחלנו להכיר, וכשגיליתי שהוא החבר החדש שאופיר כל הזמן מתלהבת ממנו הייתי בהלם.
"אתה יודע שאני שונאת אופנועים". הזכרתי לו והוא עלה על האופנוע.
"למי אכפת? תעלי כבר או שאני משאיר אותך כאן".
"תשאיר אותי כאן". מחיתי והסתובבתי ללכת לכיוון ביתי, שליו תפס בזרועי ומנע ממני ללכת.
"תעלי". הוא פקד עליי ונאנחתי, הוא לא יעזוב אותי עד שאעלה.
"עולה". מלמלתי ועליתי מאחוריו בלית ברירה, תפסתי בגבו והחזקתי בו חזק חזק, שלא אפול. לא אהבתי להיות בכזו קרבה איתו, בכל זאת, הוא החבר של אחותי. אבל משהו בו משך אותי.
--------
תגיבו ותדרגוווווווו אוהבת אתכןןןןן ומקווה שאתן נהנות
YOU ARE READING
Trying to hate you
Romanceהיא מנסה לשנוא אותו, הוא חבר של אחותה ואין לה שום כוונה להרוס את האושר שלה. אבל היא פשוט לא מסוגלת, וגם הוא. הוא אוהב אותה.
