Plot twist

פרק 2

״אמרתי לו לא להסתכל אחורה ולהסתכל רק קדימה, לא לצדדים ולהחזיק חזק, לשמור את הפחד בלב ולשחרר את הרוגע.
ועכשיו, אני זאת שמסתכלת רק אחורה, ובודקת את הצדדים בכל פעם מחדש, אין לי כבר במה לאחוז ומה שאני שומרת הוא הרוגע בעוד הפחד משוחרר, גורם לי להפסיק לחיות.״

״אתה רוצה שאתקשר אל יובל?״ אני שואלת את קמרון שאני מבינה שזאת לא אמורה להיות אני שמחבקת אותו אלא יובל.

הוא לא עונה ואני מקבלת את זה ככן, אני מנסה לקום אך הוא אוחז בי ומחזיר אותי אל תוך החיבוק.

״לא בא לי לראות את יובל, בבקשה.״ הוא מתחנן ואני נאנחת בלית ברירה, מסכימה.

אנחנו מתיישבים אחד על יד השניה בריצפת הכיתה, שעונים לקיר, לא יודעים מה להגיד והצליל היחידי שנשמע הוא קולות היבבה של קמרון.
היא שברה לו את הלב, וזה כואב לי לראות אותו ככה שבור. זה כואב לי לראות אנשים שבורים, במיוחד גברים מאחר והם תמיד מנסים להשאר בתדמית של הקשוח שדבר לא יכול לשבור אותם.

״אם תרצה לספר לי אני מוכנה לשמוע.״ אני מגמגמת בהתחלה אך לקראת הסוף אני מצליחה להגיד זאת בצורה חלקה.

בחיים לא הייתי במצב הזה בו אני צריכה לנחם מישהו או להקשיב לו כשהוא חושף את ליבו. תמיד העדפתי להתעלם מדברים כאלה ולא להיות קשורה, אני לא טובה בניחומים והקשבה, זה קשה בשבילי.

״אני אוהב אותה, אני בטוח בזה - אני לא אוהב מישהי אחרת!״ הוא מניח את ידיו על רגליו ומהצורה בו אני רואה אותו אני רואה שהוא שבור, שבור כל כך ולא צריכים להיות חכמים בשביל להבין שהוא לא יודע איך להתמודד עם זה - וגם אני לא.

אני נשארת ישובה ולא פותחת את פי, נותנת לו להתפרק - שמעתי שזה טוב להוציא את אשר על ליבך, גם אני הייתי רוצה לצעוק או לדבר.

״אני לא מסתכל על אף בחורה אחרת.״ הוא ממלמל ואני נמנעת מלהביט בו בחזרה כשהוא מביט בי במטרה לראות את תגובתי.

״בכל מקרה,״ הוא מנגב את הדמעות שעוד נמצאים על לחיו, ״מה את עושה פה? לא הלכת עם יובל ודניאל?״ הוא שואל ואני מנידה בראשי לשלילה.

״איציק, המורה למתמטיקה רצה לדבר איתי.״ אני מסבירה לו והוא כתגובה מהנהן, קם מהריצפה ומרים את התיק שנמצא במרחק של כמה צעדים ממנו.

״נלך ביחד.״ הוא מנסה להוציא חיוך אך לא מצליח. אני מרימה את תיקי השרוע על הריצפה לצידי וקמה, עומדת על ידו.

אנחנו יוצאים משטח בית הספר ושאר ההליכה עוברת בשקט ואני כבר על יד ביתי, אנחנו נפרדים וכל אחד הולך לדרכו.