My Angel (1)-גרסה ישנה

פרק 25

אני לא יודעת כמה דקות עוברות עד שאדם מתיישב ומתחיל לדבר;

"את יודעת, קיוויתי שתמותי ביום שבו גרמתי לורוניקה ההיא להרעיל לך את המכונית." העיניים שלי מתרחבות בהפתעה ובלבול. "ורוניקה?" אני שואלת.

אדם מהנהן, "כן, ורוניקה. אל תחשבי, אבל, שהיא עבדה בשבילי- בסך הכל איימתי שכולכם תמותו אם לא תעשה זאת." אני נושכת את שפתי התחתונה כדי לא לפלוט אנחת רווחה.

"איך באמת הצלחת להתחמק מהמוות, אוולין?" אני זזה מעט בכיסא שלי, מרטיבה את שפתיי היבשות עם רוקי.

"נוגדן." הוא מהנהן. "ואני מנחש שלא תגלי לי מי נתן לך את הנוגדן, נכון? זה לא משנה, באמת, זהו רק פרט שולי." אדם נשען לאחור.

"איפה ורוניקה?" הוא מרים את הגבות שלו בהפתעה כשאני שואלת את השאלה לפתע.

"מי אמר שהיא אצלי? כל מה שעשיתי זה לגרום לה להשים רעל בתא האוורור במכונית ולשלוח להפנר הזה הודעה עם המספר טלפון שלך." פעם נוספת, דבריו מבלבלים ומפתיעים אותי.

"א-אתה שלחת לו את ההודעה הזו?" אני שואלת בבהלה. הוא מניד בראשו, "לא אני, ורוניקה. את בכלל מקשיבה לי, אוו?" הוא אומר את הכינוי שלי בזלזול.

"למה שתעשה דבר שכזה?" הוא צוחק, "מה זאת אומרת? זה לא בדיוק היה עוזר לי עם לא היו התקדמות בעניינים. מה היה קורה עם לא היית פוגשת את דייל שהביא אותך לפה? לא הייתי יכול לתפוס אותך כדי שאוכל לענות אותך לפני המלאך שלך, ואז להוציא ממנו מידע." הוא מסביר וקם ממקומו.

"ל-לענות אותי כדי להוציא מ-ממנו מידע?" כעת זה השלב בו אני רועדת בפחד.

הוא מהנהן, חיוך גדול וקר עולה על פניו. "כן אוולין, לענות אותך כדי להוציא מממנו מידע."

***

"אוולין," אני מנערת את ראשי, עיניי עצומות ואני מתקשה לנשום. "אוולין," העיניים של נפתחות באיטיות.

"רייבן?" הוא מהנהן, "איך את מרגישה?" הוא שואל ועוזר לי להתיישב.

אני מצחקקת ביובש מהשאלה, "כאילו דרסה אותי משאית." רייבן לא מצא את הבדיחה מצחיקה.

"את זוכרת מה קרה לך?" אני מקמטת את מצחי ומנסה להיזכר.

ברור שאני זוכרת. העוזר הפסיכי של אדם, סייקק, תפס את הפיקוד וניסה בפעם השנייה להוציא ממני מידע.

בשלב מסוים-למזלי- איבדתי את ההכרה. "אדם פקד עליי לטפל בפצעים שלך," הוא מציין. אני לא צריכה שיסביר לי מדוע הוא עשה זאת, כי הרי הוא לא היה רוצה שאמות. אם כן-לא הייתה להם דרך אחרת להוציא מגבריאל מידע.

מעניין אם הוא התעורר, אני חושבת. רייבן, כאילו קרא את מחשבותיי עונה; "גבריאל עדיין מחוסר הכרה." אני נושפת בתסכול, "מה אתה חושב שהם עשו לו?" שואלת. הוא נשען לאחור ושם את התחבושת שהחזיק בידו על שולחן לידו. "אני לא חושב שהוא לא התעורר בגלל משהו שעשו לו, אני חושב שזה כמו מנגנון הגנה מסוים." הוא מסביר ואני מקמטת את מצחי.