My Angel (1)-גרסה ישנה

פרק 2

״אולי כדאי שתלכי לישון, את לא נראת כל כך טוב.״
ואוו. תמיד ידעתי שאני יכולה לסמוך על דודה אנה להגיד את הדבר הנכון.
״אני בסדר אני רק...״ אני נאנחת ומניחה את כוס התה מידי על השולחן לידי.
״הוא אמר משהו שגרם לי לתהות,״ היא מסתכלת עלי בסקרנות ומרימה את הכוס שלה לפיה, נושפת על המשקה החם. ״הוא אמר שמישהו אחד שקוראים לו המאסטר יבוא בשבילי.
הוא גם אמר שזה אשמתו של איזה מישהו, ושהמאסטר הזה ייקח אותי לפני שיבין שנעלמתי.״
ברגע שאני מסיימת את המשפט האחרון אני שומעת ׳בום׳ מצידה של דודה אנה וכשאני מסתכלת עליה אני רואה כי שמה את הכוס שלה על השולחן בקול חבטה גדול וטיפות של תה יצאו מהכוס וכעת על השולחן.
פניה כעת חיוורות והיא קמה מן הכיסא ומתחילה להסתובב במטבח, דאגה נראת על פניה.
״דודה אנה?״ אני שואלת, קמה ממקומי גם אני ומנסה לעצור אותה מלזוז ברחבי המטבח. ״דודה אנה,״ היא עוצרת ומסתכלת עליי, ידיה שלובות על החזה שלה.
היא מנערת את ראשה ונאנחת, מסמנת לי לחזור למקומי בעוד שהיא חוזרת לשלה.
אני שמה את ידי על שלה הנמצאות זו על זו כדיי להרגיע אותה, האצבעות שלה משחקות בטבעות על ידה.
לבסוף כשהיא נרגעת ויוצאת מכל המחשבות שבהן הייתה היא מרימה את פניה אליי.
״אוולין, חמודה, יש משהו שאני צריכה לספר לך.״ היא מודיעה ואני מסתכלת עליה בסקרנות.
״אבל אני רוצה לספר לך את זה מחר, עכשיו את ואני צריכות לישון.״
אני עומדת להתנגד לדבריה אך היא קוטעת אותי,״אוולין, בבקשה.״
אני נאנחת והולכת לעברה, היא נושקת למצחי ומחבקת אותי.
״לילה טוב,״ אני לוחשת ומשחררת ממנה.
״לילה טוב.״ היא עונה ובזאת אני עולה לחדרי, מתארגנת לשינה וקורסת למיטתי.
ברגע שראשי פוגע בכרית אני שוקעת בשינה עמוקה.
~
תחילה כשאני פוקחת את עיניי אני לא מבינה שאני בחלום עד שאימי מופיע מלפניי.
חיוך על פניה הלבנות נראה אשר מגיע עד לעיניה החומות כשלי, שיערה הבלונדיני שירשתי ממנה נראה זוהר מתמיד.
היא מעבירה את ידה על פני ואני משחררת צחקוק קל.
״אוולין,״ היא אומרת ואני מעבירה את עיני ממנה אל הסביבה, חיוך עדיין על פניי.
״אוולין, אני רוצה שתזכרי שתמיד אהיה שם בשבילך, ולעולם לא תיהיה לבד.״
אני מביטה בה לכמה שניות והיא בי, עד שהיא מושכת אותי לחיבוק חמים ונעים.
לפניי שהחלום נגמר אני מצליחה לקלוט דבר אחרון שלחשה לאזני.
״אל תפחדי ממנו. הוא יגן עלייך.״
*
פקחתי את עיניי רק כדיי להיות מבורכת מאור השמש על פניי.
זיכרונות מחלומי אתמול בלילה הבזיקו בראשי, ותהיתי למה אימי התכוונה במילותיה האחרונות.
אני מעיפה מבט לשעון ורואה כי השעה שתיים עשרה, לכן אני קמה ושמה זוג גרביים נעימות ועוטפת את עצמי בחלוק חמים.
אני יורדת למטה לאחר שאני עושה את דברי הבוקר הרגילים ופוגשת את דודה אנה ליד הגז מכינה ארוחת בוקר.
האוכל כאילו קרא לי לבוא, לכן עשיתי את דרכי למטבח והתיישבתי על כיסא מול השולחן.
״בוקר טוב, אוולין.״ היא אומרת בקולה העליז. אני מברכת אותה חזרה ומושכת באפי.-כנראה הצטננתי.
לאחר כמה דקות היא מניחה צלחת ועליה ביצה מקושקשת ומעט ירקות. אני מעוותת את פני בגועל מלראות עגבנייה על הצלחת שלי.
תמיד היו לי סיוטים על עגבניות מרושעות המנסות לאכול אותי בחלומי כילדה, לכן אני חושבת שאני שונאת אותן כל כך.
די טיפשי, אני יודעת.
דודה אנה כנראה שמה לב למבטי המוות שאני שולחת לעגבנייה המסכנה, כי היא מצחקקת מעט ומעבירה אותה לצלחת שלה.
אנחנו אוכלות בשקט, וכשאני מסיימת אני מחכה בסבלנות שגם היא כך שתוכל לספר לי מה שרצתה.
אחרי מה שנראה כנצח היא מכחכחת בגרונה ומתיישרת בכיסאה.
סוף סוף היא מתחילה לדבר, ואני דרוכה מעט בכיסא.
״אני מבינה שאת לבטח מאוד מבולבלת ומפוחדת ממה שקרה אתמול,״ היא עוצרת ומחכה לתגובתי. אני רק מהנהנת בראשי ומשפשפת את ידיי זו בזו. היא ממשיכה, ״קודם כל אני רק אזרוק עובדה אחת, שאולי לא תאמיני לה בהתחלה, אבל בסופו של דבר תלמדי להאמין.״ היא נושמת עמוק.
״העולם לפעמיים... הוא לא כמו שהוא נראה. לפעמים יש יותר ממה שהוא מראה ובלה בלה בלה. בטח שמעת את זה אלפי פעם, אך שימי לב אוולין יקירה, כל זה נכון. שמעת פעם על... מלאכים?״
אני מרחיבה את עייני בהפתעה. מלאכים? אני מנידה בראשי פעם ומסמנת לה להמשיך.
״אז מלאכים, כמו שאת יודעת, נחשבים לישות רוחנית מלמעלה. הם נחשבים ליצורים עליים במיוחד ליד ה׳, אך כמובן שאין מספר קטן של כמה עשרות, יש אלפים אם לא מליונים. שם זה לא דבר נדיר ו-״
״אז מה שאת בעצם אומרת לי זה ש׳מלאכים׳ קיימים? מי הבא, פיית השניים? ארנב הפסחא?״ אני קוטעת אותה לפני שהיא בכלל מספיקה להסביר.
״אוולין, אני מבינה שזה קשה להבין ולהאמין אבל אני צריכה שתקשיבו לי עד הסוף.״ אני נאנחת, מניחה את מרפקיי על השולחן ומשפשפת את פניי. ״אוקיי, אוקיי. נגיד שיש מלאכים. נגיד שהם אמיתיים. לאן את חותרת פה?״
היא מכחכחת בגרונה וממשיכה,״עכשיו, כיוון שה׳ פחד שיום אחד כל בני האדם ימותו הוא החליט לעשות מעשה ששינה את כל הגורל של בני האדם. הוא החליט לקבוע לכל מלאך אחד מתוך מאה מלאכים בן אדם שלו הוא ׳מיועד׳, שייך. הוא החליט שבמשפחות מסויימות כל דור ודור הבן או הבת הבכורים, תלוי איזה משפחה זו, יהיה ה׳מיועד׳ הזה כך שיום אחד שאסון גדול יגיע על בני האדם המלאכים יוכלו להגן על אלה השייכים להם ולאחר מכן לא כולם ימותו, ובכך המין האנושי לא יכחד.״ היא עוצרת לרגע כדיי לראות שאני מבינה.
או אני מבינה, אך מאמינה אני ממש לא. מלאכים ׳מיועדים׳ לבני אדם? עוד מישהו מרגיש פה מרגיש כאילו הוא חלק ממערכה של סרט דל תקציב וקיטשי על מלאך ובת אדם שמתאהבים ובלה בלה בלה. ברגעים אלו אני בספק אם תוכל לשלוף דבר יותר שקרי מזה, כי אם כן אני לא חושבת שאוכל לעצור אותי מליפרוץ בצחוק כאן ועכשיו.
״ובמשפחה שלנו, משפחת ריידר, הבת הבכורה היא זו ה׳מיועדת׳ למלאך. בדור שלי זה היה אמא שלך, ובדור שלך זו... את.״
אוקיי, זהו זה.
ברגע זה התחלתי לצחוק כמו שלא צחקתי מעולם. ״את א-אומ-רר-ת ש...״ אני לא מצליחה להפסיק לצחוק בעודי מדברת. לבסוף אני נרגעת מעט ומנגבת את עייני מדמעות הצחוק שהצטברו.
אני נושמת ומנסה להחניק צחקוקים נוספים לא בהצלחה רבה, ״את אומרת שאני,״ גיחוך, ״שאני מיועדת ל,״ צחקוק נוסף, ״למלאך?״
אני מביטה בה במבט שאומר,׳כמה-טיפשה-את-חושבת-שאני׳ והיא מחזירה לי מבט רציני וכועס מעט.
״כן, ואני לא מבינה מה מצחיק.״ המשפט שלה גורם לרצף קטן ונוסף של צחוק לצאת מפי.
אני נאנחת כשאני מסתכלת עליה, קול קטן בראשי לוחש ׳אולי זה באמת נכון?׳
״בסדר, נגיד שאני זורמת איתך. נגיד שאני באמת ׳מיועדת׳ למלאך. מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? ומי זה בכלל המלאך הזה והמאסטרו-״ ״מאסטר״ ״-מאסטר הזה שרוצה אותי?״
היא נאנחת ונשענת קדימה, מניחה את ידיה על השולחן ומשחקת בהן בעצבנות.
״לצערי אין לי את כל התשובות לשאלותיך.״ אני מביטה בה.
״אז איזה מהן יש לך?״ אני שואלת ומשהו בי מקווה שתשובתיה יספקו אותי, אם כל העניין הזה באמת אמיתי כמובן.
״המלאך שלך, בזה אני בטוחה, יבוא לקחת אותך ברגע שהשעון יבסר שהשעה היא שתיים עשרה בלילה האומר כי הגיע יום ההולדת שלך. בגיל תשע עשרה את נחשבת לשלו והוא לשלך, ככה זה עובד לפי הבנתי.״ אני משחררת נשימה בהפתעה.
״זה היום! זה היום בלילה, דודה אנה! למה לא אמרתי לי על זה קודם?״ אני חייבת להודות שאני מעט מבוהלת. מי לא אחרי שהיו מספרים לו שאיש זר איתו כנראה תבלו את שארית חייכם יבוא לקחת אותם בלילה באותו יום?
״הרגעי, יקירה שלי. אין לך סיבה לדאגה. המלאך שלך יגן עלייך, ולא יפגע בך.״ היא תופחת על ראשי.
כאילו זה משפר את הרגשתי.
״זה לא מבטל את העובדה שמישהו זר שמעולם לא פגשתי יבוא לקחת בעלות עליי! למה לא סיפרת לי על זה מוקדם יותר?״ אני שואלת, קולי נשבר מעט בסוף.
רק שהיא פוקדת עליי לשבת אני מבינה שעמדתי.
״אוולין יקירה, לאמא שלך, אחותי, היה מלאך בדיוק כמו שלך יש. אך כיוון שאמא שלנו סיפרה לה על כך מוקדם מדיי היא ברחה. ברחה מהייעוד שלה. לא ראיתי אותה עד אשר חזרה עם תינוקת בידה שנתיים לאחר מכן כשהייתה בת שמונה עשרה ואני בת ארבע עשרה. היא הייתה מוכרחה להתרחק מהמלאך שלה וזה גרם לו להיהרג במלחמה והיא נפטרה מעט זמן לאחר מכן. אני מספרת לך את זה עכשיו כי הבטחתי לה שלא אתן למה שקרה לה לקרות גם לך.
״תביני, אוולין. אמא שלך כל כך התחרטה על מה שהיא עשתה למלאך שלה. לכל מלאך ול׳מיועד׳ שלו יש קשר, זיקה, וכשאחד מהם בורח מאחר למשך זמן גדול בסופו של דבר המלאך הוא זה שיישא בתוצאות וימות. מיד אחריו ימות גם השני.״
עייני התרחבו מדבריה. בגלל זה אמא שלי נפטרה? כיוון שלא הייתה עם המלאך שלה, הוא מת ולכן מתה בדיוק אחריו?
בלעתי את רוקי.
״בכל זאת אוכל לברוח.״ אני לוחשת. ״כן, נכון, אך לא תספיקי להתרחק הרבה עד שימצא אותך.״ היא מלטפת את ראשי ברכות ואני מרימה את ראשי אליה.
״כמה זמן?״ אני שואלת,״כמה זמן יקח לו למצוא אותי אם אעזוב בשעה אחד עשרה בלילה, לדוגמה?״ היא מזיזה את עיניה ממני כחושבת על שאלתי ואומרת,״שבועיים, לכל היותר.״
אני מהנהנת בראשי. ״בסדר. בסדר, אני רק רוצה קצת זמן לחשוב, לא לברוח ממנו.״ היא מחייכת לעברי ומלטפת את פניי.
״הבחור גם אמר שיחזרו אליך לפני שיבוא, אולי מוטב שתעזבי לפני אחד עשרה. תכווני את השעון לשעה עשר ותתחילי לארוז, אולי סוף סוף יצא משהו מהכסף שחסכת לטיול הזה שלך.״
אני לא חושבת פעמים כשהיא מסיימת את המשפט. נכון, אהיה עצובה אחרי שאבזבז את הכסף שחסכתי כל השנים הללו, אך אין ברירה.
מהר מאוד סדרתי את כל הבגדים שיכולתי להכניס לתיק גדול שאותו אוכל לסחוב בקלות, תכשירי רחצה ודברים נוספים שאזדקק.
למטה הכינה לי דודה אנה אוכל שיספיק לי לכל החיים, ולרגע אני בטוחה כי שכחה שיש לי כסף שאוכל להשתמש בו לקניית אוכל, אך אני מחליטה לא לפקפק בפעולותיה.
זהו, הכל מוכן. עכשיו רק צריך לחכות.
*
כשהשעון מצלצל בשעה עשרה לעשר אני כבר למטה מוכנה עם התיקים במכונית שלי ודודה אנה מחבקת אותי בחוזקה.
״תנסי להתקשר אליי כשאת יכולה, ותשתמשי בכרטיס האשראי אם את צריכה.״ היא אומרת דברים נוספים ופקודות שאצטרך לציית להם בהמשך.
״דודה אנה כשהוא-״ ״אני ידועת, אני יודעת. אני אסביר לו הכל. אך זה לא יעצור אותו מלרדוף אחריך.״
אני מצחקקת ומסמיקה מעט. ״בלי מרדף זה לא סרט אקשן.״ אני אומרת, מנסה להחניק את דמעותיי.
״אני אתגעגע אלייך,״ אני לוחשת, והיא מחבקת אותי חזק לפני שהיא משחררת אותי. ״גם אני. עכשיו לכי.״ אני מחייכת אליה מבעד מסך הדמעות.
אני מתניעה ומתחילה לנסוע ורק כשאני לא רואה את הבית יותר אני נותנת לעצמי לשחרר את הדמעות.
אני אהיה בסדר. אני יודעת.
-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-
טוב אז אני מניחה שכיוון כל התגובות החמו והקריאות שקבלתי על הפרק הראשון החלטתי לעלות פרק נוסף.
עכשיו, אתן(אתם?) בטח מתחרפנות מאיך שסיימתי את הפרק, אבל אין מה לעשות.
ד.א עברתי על הפרק לפחות פעם אחת אז מצטערת אם יש שגיאות וכו׳.
טוב אז...

תצביעו

תגיבו

תעקבו אחריי

ונתראה בפרק הבא,
2BUNNY5 (:3