My Angel (1)-גרסה ישנה

פרק 5

לפני הפרק רציתי להודות לכל הקוראים שקוראים, מצביעים ומגיבים. בזכותם אני מקבלת את המוטיבציה להמשיך.
בנוסף רציתי לשאול אותכם שוב-האם כדאי לי לעלות סיפור נוסף? כיוון שזה לא מפריע לכתיבת הסיפור הזה, וגם יש לי פרקים מוכנים , תקציר וכריכה אז... כן. ועכשיו לפרק:
״הגעתם לאורגון, בנד. אנא בידקו כי בידכם כל המטען שלכם ושלא שכחתם דבר. תודה שנסעתם איתנו.״ אותו קול חוזר כמה פעמים ומעיר אותו משנתי.
אני מושכת באפי וקמה, מסדרת את שיערי הפזור והמעט מבולגן. לאחר מכן יוצאת מהתא ויורדת בתחנה. אני מוציאה מהתיק שלי את הטלפון, בודקת אם יש הודעות חדשות או שיחות שלא נענו.
בדיוק כשאני באה להכניס את הטלפון לכיסי הוא מצלצל, ואני קופצת בהפתעה ומקבלת מבטים מזרים שעוברים על פני.
על הצג כתוב מספר לא ידוע. מה אם זה מישהו שמנסה לאתר אותי? אדם רע?
אני נושמת עמוק ומחליטה לענות.
״הלו?״ אני שואלת, מרגישה את ליבי הפועם בחוזקה בחזה שלי.
״אוולין! איך החיים שלך בלעדי האנשים הכי חשובים בחיים שלך?״ אני נושמת לרווחה. הייתה זאת אנבל, אחת מחברי בתיכון, שהתקשרה אליי.
אני משחררת צחוק מתוח, מקווה שלא תשים לב. ״קשה לי מאוד בלעדיכם, אני ממש חסרת אונים. אתמול כמעט נדרסתי פעמיים בדרך למכולת!״ אני אומרת בדרמטיות והיא עונה לי בצחוק, ביחד עם עוד כמה קולות אחרים.
אני שומעת את אנבל ממלמלת מהצד השני׳רגע, שנייה,׳ ומחליטה להתחיל ללכת. איני יודעת בדיוק היכן אני אמורה לפגוש את מיסטיק אמרלד.
מיסטיק אמרלד.-לינה.-דייל.
עוד אדם שניסה לעזור לי ונהרג. לוקח לי כמה דקות לצאת מהטרנס בו הייתי, וזה היה רק בזכות אנבל וצעקותיהם הנרגשים של חבריי.
״אוו! שנים שלא התראינו. לא התחתנת, נכון? כי אם התחתנת ולא הזמנת אותי לחתונה אז אני-״ הטלפון נלקח כנראה מביילי כי עוצרת באמצע משפט.
״בסדר, בייל, בואי נפסיק עם הדרמה. לא ראינו רק שבוע. דרך אגב, אוולין, איפה את? לא היית בבית כשהגענו לבקר אותך.״ אני מהמהמת, מחפשת משהו להגיד.
״דודה אנה חשבה שיהיה טוב אם נצא לחופשה לכמה ימים, רק כדי שתוכל לעזור לי לתכנן את החופשה.״ אני משקרת.
״אה, בסדר.״ לפני שאני מנתקת הוא מדבר שוב.-״אה ואוולין, מישהו חיפש אותך, הוא אמר משהו מטופש על ׳שלי׳, ו׳מיועדת׳, והוא שאל עליך כל מיני שאלות.״ אני עוצרת את נשמתי.
״מה הוא שאל?״ הוא מהמהם, כאילו מנסה לזכור. ״הוא שאל אם ידוע לנו על כך שהלכת, ואם את גרה לבד. אמרנו לו שלא ושאת גרה עם דודה שלך.״
אוקיי, בסדר. אני נושמת עמוק.״הוא אמר איך קוראים לו?״ תקווה נשמעת בקולי.
״כן הוא אמר שקוראים לו... אמ.. גברי... גבריאל! הוא אמר שקוראים לו גבריאל. את מכירה אותו?״
גבריאל. חשבתי על כך שיהיה לו שם של מלאך. ״כ-כן ברור, אה... הוא, הוא קרוב משפחה שלי.״ אני אומרת לו שלום ומנתקת.
גבריאל, אה.
*
לאחר שאני שולחת למיסטיק הודעה על כך שהגעתי היא מודיעה לי לפגוש אותה ליד איזשהו מלון מקומי.
אני עושה כדבריה ותופסת מונית המובילה אותי לשם. לאחר כעשר דקות נסיעה אנחנו מגיעים למלון ואני יוצאת ומודה לנהג, לוקחת את העודף ומחכה בעוד ידיי בכיסי.
למזלי היה לי כובע גרב מחמם על ראשי וצעיף על צווארי בנוסף לג׳ינס הכחול והדק עם הסווטרשט האדום.
אני משפשפת את ידיי זו בזו, נושפת עליהן ומסתובבת במקומי, מחפשת את הרכב שעליו דיברה מיסטיק.
לאחר כמה דקות רכב שחור מופיע, ואני מצפה לראות אישה יוצאת ממנו, אך לרוע מזלי ארבע גברים יוצאים במקומה.
אוי לא. לא שוב פעם.
״מצאנו אותה!״ אחד מהם צועק והם מתחילים לרוץ לכיווני.
אני מהלחץ מתחילה לרוץ לתוך המלון ומצליחה להגיע בזמן למעלית, לוחצת על קומה מסוימת. התברר לי כי לחצתי על קומת הגג.
אם אצליח לגרום להם לעלות למעלה ואיכשהו אני ארד למטה אולי אצליח להתחמק מהם.
במלון עשר קומות לא כולל הגג.
אני מגיעה לקומה ויוצאת מהמעלית, חושבת על הצעד הבא.
דלת חדר המדרגות נפתחת ולפני שאני מספיקה לעשות משהו אחד מהם מכוון עלי אקדח.
אני נושפת אוויר בפחד ומרימה את ידיי, צועדת אחורה.
כל צעד שאני עושה אחורה, כך גם הם עושים צעד קדימה.
הבחור אם האקדח מחייך חיוך קר ומלא ברוע וברגע אחד הוא דוחף אותי מהגג.
למזלי הרב אני תופסת ברצפת הגג השומרת עליי מליפול בידיי, מחזיקה אותה חזק מאוד.
הבחור עם הרובה מצקצק בלשונו ומתכופף לכיווני, היכן שאני נאבקת ומתחילה להרגיש דמעות על פניי.
לא יכול להיות שהכל יגמר עכשיו, נכון?
הוא נאנח בכאילו ומסתכל עלי באכזבה מדומה. ״זאת אוולין ריידר הידועה? זאת שברחה לחבורת האידיוטים הללו כל כך הרבה פעמים? הידועה גם כה׳מיועדת׳ של הגבריאל? אני חייב להודות שאני מאוכזב.״ אני ממשיכה להאבק, מנסה למשוך את גופי בחזרה לגג.
העובדה שקיבלתי כדור בכתף רק לפני כמה ימים לא עזרה כלל וכלל.
ואז הוא מכוון את האקדח לראשי וממשיך את דבריו.
״נו טוב. המאסטר אמר להיפטר ממך כמה שיותר מהר, אז אני מניח שאסיים אם זה כבר.״
סגרתי את עיניי ו...
בום בום בום.
אני פותחת את עיניי ומבחינה כי לא קרה לי כלום.
יריית רובה נוספת נשמעת והגופה של הבחור עם האקדח נופלת מהגג בדיוק לידי.
אני נושמת בכבדות, קצב ליבי מהיר בחזי.
ואז יד נשלחת אליי ותופסת אותי, עוזרת לעמוד על רגליי בבטחה.
״אוולין ריידר,״ קולה של האישה נשמע ואני מרימה את עיניי כדי לפגוש בבחורה שנראת בסביבות גיל הארבעים לחייה. שיערה השחור אסוף לקוקו ועיניה הירוקות מסתכלות עליי ברוגע.
״לא חשבתי שניפגש ככה. תכננתי להיפגש איתך עם כוס קפה או משהו, לא בכך שאני הורגת ארבעה בחורים ואת כמעט נופלת מגג בניין של עשר קומות.״ אני מהנהנת ומחייכת.
״אבל, אני מעריכה את המקוריות בתוכנית הזאת. בואי נעוף מפה לפני ש׳אוכל צללים׳ נוסף יגיע לכאן.״ ואנחנו יורדות מהגג ויוצאות מן המלון.
אנחנו נכנסות למכונית השחורה שעליה דיברה ונוסעות במשך רבע שעה.
כשאנחנו יוצאת אנחנו נכנסות לבית בעל שתיי קומות ומיסטיק מסמנת לי להתיישב על ספה בסלון הקטן והחמים.
לאחר כמה דקות היא חוזרת עם שתי כוסות תה ומתיישבת על הכורסא שמולי.
״ובכן,״ היא מתחילה, ואני מזדקפת במקומי.״קודם כל אני רוצה להרגיע אותך בכך שדודה שלך אנה לא מתה, בזה אני בטוחה. למעשה, אני חושבת שהיא די בטוחה.״
אני מקמטת את מצחי בבלבול.
״המלאך שלה מצא אותה.״ ואז אני מתחילה לצחוק.
כשאני מבינה שהיא רצינית אני מפסיקה לצחוק ומסתכלת עליה בשאלה.
״חשבתי שאמא שלי הייתה זאת עם המלאך.״
היא מהנהנת. ״כן, אבל ברגע שהיא והמלאך שלה מתו דודה שלך נהייתה ה׳בכורה׳, פחות ויותר. אז היא קיבלה מלאך, ששמו דניאל, דרך אגב. מלאך נהדר והוא שומר על דודה שלך מצוין.״
היא עונה. אני נושמת לרווחה. היא בסדר, היא בטוחה.
״תהיתי אם תוכלי לענות לי על כמה שאלות.״ היא נושמת עמוק.
״אני חושבת שעדיף רק אחת, את בטח עייפה מאוד למרות שאמרת לי כי ישנת ברכבת בכל הנסיעה.״ אני רוצה להתווכח אך מחליטה לא לעשות זאת.
אני מהנהנת ושואלת,״תהיתי אם תוכלי לספר לי על המלאך שלי קצת,״ אני לוגמת מהתה שלי וכך גם היא, מחזיקה את הכוס בידי.
״בטח, מהו שמו?״ היא שואלת.
״גבריאל. שמו גבריאל.״ היא נראת מופתעת כשאני אומרת זאת.
״גבריאל, אה. הרבה שמועות אומרות שהוא קר לב, יהיר, רכושני מאוד. אך אני לא מאמינה בהן, כמובן. אין לך מה לדאוג.״
אני מהנהנת. שמועות הן רק שמועות, אחרי הכל.
״אה, וגבריאל הוא גם בן מלוכה, מועמד לרשת את הכתר.״ אני יורקת את כל התה מפי.
״מה?! אני שואלת בהפתעה, מנגבת את פי עם שרוולי.
היא נאנחת מהנוזל שהעפתי לכל עבר ולוקחת נייר כדיי לנגב אותו.
״וזה אומר ש-שאני אהיה...״ היא מהנהנת.
״אולי כדאי שתלכי לישון,״ היא קמה ומובילה אותי לחדר שקירותיו אפורים והתקרה בצבע לבן.
אני נשכבת במיטה ומסתכלת על התקרה. ״לילה טוב, אוולין.״
אני בולעת את רוקי. ״לילה טוב.״ היא סוגרת את האור.
בנוסף לכל הוא בן מלוכה שעומד להיות מלך? עכשיו אני יותר מפחדת מהתגובה שלו על כך שברחתי.
למה הכנסתי את עצמי.
*
למחרת בבוקר אני מתעוררת אחרי שינה ארוכה ורצופה, וסוף סוף הרגשתי קצת יותר בטוחה.
לאחר מקלחת מרעננת-שדרך אגב, לא עשיתי כבר שלושה ימים כמעט ואתמול הייתי עייפה מדי-אני מצחצחת את שיניי ולובשת את הג׳ינס השחורים הצמודים שלי, חולצה ארוכה בצבע כחול ומעל סווטשרט אדום-בורדו מחמם.
אני נועלת את הנעליים שלי ויוצאת מן החדר, פונה ישר אל הסלון.
״בוקר טוב,״ אני מברכת את מיסטיק, והיא מברכת אותי חזרה. לאחר מכן אני מתיישבת על הספה ומחכה למיסטיק, שמגיעה כמה דקות לאחר מכן מגש שעליו שני כריכים ושתי כוסות תה.
אני מודה לה ונוגסת מהכריך, מביטה עליה בצפייה.״אין לי ממש מה לספר לך על המלאך שלך.״ היא אומרת לבסוף.
אני נושפת אוויר בעצבנות ונשענת לאחור. ״אוולין, מה שזה לא יהיה שאת רוצה לדעת עליו ועל כל קטע המלוכה תצטרכי לשאול אותו ישירות. אני לא יותר ממכשפה שיודעת על שמועות ומעט מידע מלמעלה, וזה הכל.״ אני מהנהנת בהבנה.
רגע אחד.״מכשפה? את מכשפה?״ היא מהנהנת באיטיות ולוגמת מהכוס שלה.
״יש עוד משהו שאני צריכה לדעת? בטח תגידי לי עוד מעט שיש דבר כזה שדים, ערפדים ואנשי זאב.״ היא מתחילה לצחוק כמעט מיד.
בעודה מנידה בראשה לשלילה היא אומרת,״שדים הם בעצם גירסא ילדותית ל׳אוכלי צללים׳, אנשי זאב הם גירסא מאיימת יותר של כלב ובן אדם ביחד וערפדים הם גירסא מטרידה יותר ליתושים.״
אני צוחקת איתה על מה שאמרה.
״טוב, תסיימי לאכול ואז נצא.״ היא אומרת ואני מסתכלת עליה בבלבול ושואלת, ״נצא לאן?״
היא עוצרת באמצע הדרך למטבח ומסתכלת עלי בהפתעה.
״מה חשבת שאתקע אותך פה עד שיום הדין יגיע והמלאך שלך סוף סוף יבוא? אה אה, בנות צריכות להינות מהחיים שלהן, לא לחכות ש׳הגבר׳ שלהן יגיע.״ אני מגחכת ועומדת-לאחר שאני מסיימת את הכרוך-, אומרת כי אני מוכנה ליציאה.
היא לוקחת את הכוס והולכת אל המטבח, כשהיא חוזרת בידיה מפתחות והיא מסמנת לי לצאת מהבית.
אנחנו נכנסות למכונית, נוסעות אל העיר.
*
שלוש שעות עברו-כעת השעה היא שתיים וחצי בצהריים-ואנחנו סוף סוף בדרך למכונית.
מיסטיק קבעה כי עלי לקנות בגדים כדי לפנק את עצמי אחרי כל מה שעברתי, אך אני שללתי את הרעיון. בכל זאת זה לא עצר אותה מלקנות לעצמה, ואפילו לשכנע אותי לקנות זוג נעליים גבוהות בצבע שחור ולבן. אני לא אתחיל לדבר על השיחה שנתנה לי שהלך בערך כך- ״את לובשת כל הזמן שחור, לבן, כחול ולפעמים אדום״.
כעת אנחנו נוסעות אל מסעדה קטנה ושקטה הנמצאת במרחק של שעה מביתה של מיסטיק.
אני נשבעת שראיתי את המכוניות השחורות שלהם לא מעט פעמים, אך כשסיפרתי למיסטיק על כך היא אמרה כי זה לא דבר מוזר שיש פה המון מכוניות שחורות. בסופו של דבר השתקתי את המחשבה, למרות שהאינסטינקטים שלי אמרו לי לקום ולברוח מהעיר הזאת.
כשאנחנו יוצאות מהמסעדה השעה כבר חמש, וכשלבסוף אנחנו מגיעות חזרה לביתה אני קורסת על מיטתי.
אני מחליפה את בגדי לנוחים יותר והולכת לחדר האוכל שם מיסטיק הכינה ארוחת ערב. לאחר הארוחה אני מבלה כמה שעות מול הטלוויזיה עד שאני אומרת למיסטיק שהגיע הזמן שאלך לישון, והיא מהנהנת ומאחלת לי ׳לילה טוב׳.
כשאני נכנסת למיטה אני לא שוקעת מיד לשינה בגלל ההרגשה שחוזרת ואומרת לי לקום וללכת עכשיו.
וכשלבסוף אני סוף סוף נרדמת, קול החבטה הוא זה המעיר אותי, ואז אני נגררת ממיטתי עם יד החוסמת את פי מלצרוח.
-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-•-
כיוון שחפרתי מספיק למעלה אני לא אכתוב כאן כלום חוץ מ-בהצלחה בהמשך הלימודים(המטופשים, המעצבנים ושיקוללו אמן) שלכם!
נ.ב אני לא יודעת מה איתכן אבל אני עושה לגבריאל ולי שיפינג... (מי שלא יודע מה זה שיגגל-כן יש מילה כזאת!-בגוגל) ;)

טוב אז...

הצביעו

הגיבו

עקבו

תודה לאלה שמקדישים מזמן לעשיית לפחות אחד מדברים אלו. ויאמרו אמן.

ונתראה בפרק הבא,
2BUNNY5 (:3