עיני היו כבדות לא יכולתי לפתוח אותן, הייתי מותש פיזית ובעיקר נפשית הרגשתי את ידה של ניקול אוחזת בידי כל הלילה אני לא צריך לפתוח את עיני בשביל לראות את מבטה שנח כרגע עלי, ידיה תמיד חמימות וזה משמח אותי איפשהו. ידעתי טוב מה אוד מה אני עושה כשאני שאלתי את ניקול איפה ג'יני רציתי להכאיב לה, לראות את הבעת פנייה כשהשאל אותה איפה בת זוגתי בזמן שהיא הייתה איתי פה ודאגה לכל צרכי. אני מעריך את זה מאוד אבל רציתי להכאיב לה, כמו שהיא הכאיבה לי כשהיא עזבה וכשהיא הייתה עם ג'וש. כן את זה לא סיפרתי לה ואני לא אספר, עברתי לניו יורק על השנייה ששמעתי שהיא עברה לפה מידי יום עקבתי אחריה כדי לראות איך היא מתמודדת ואיך משתנה והופכת להיות ליותר מיום ליום שעובר. הייתי באותו היום כשהיא פגשה את ג'וש, אני זוכרת את החיוך שלה, המזמין, המפלרטט ואת ג'וש שהוקסם ממנו כמוני. את ג'יני פגשתי בבר באותו היום שניקול וג'וש נפגשו, הלכתי לשכר את עצמי ולמחוק את הכאב שהיה חרוט בליבי ולא תאמינו חלקית הצלחתי אבל אף פעם לא הצליח למחוק את זה לתמיד, אני אוהב אותה ותמיד זה יהיה ככה. אני מרגיש את ידה של ניקול מתהדקת קלות על שלי, היא הבינה שאני ער ולא ישן פקחתי את עיני לאט לאט וראיתי מלאך. שערה היה מבולגן, פניה נטולות איפור, היא לבשה את הטרנינג האפור שלה שאני זוכר שערב אחד היא אמרה שזה הטרנינג היחידי שהיא מוכנה ללבוש חיוך זהיר עלה על פני והחולצה שלה.. החולצה שקנינו ביחד ביריד עקב הפסדתי המביך נורא, היא הזכירה לי אותו כל פעם שהצליחה. היא יפהפה ככה, הכי פשוט שלה והכי לא משקיע שלה היא מלאך, מלאך שהוא לא שלי. דקירת כאב קטנה עברה בליבי. "כריס? איך אתה מרגיש?" קולה צרוד במקצת ועמוק יותר מהרגיל, יש לה את קול המיטות המושלם ביותר, מספיק לי שתגיד לי כמה מילים בקול הזה ואני אגמור, עד כדי כך אני פתטי. "כן קצת יותר טוב, את יודעת אולי מתי אני משתחרר? ומה השעה בכלל?" שאלתי אותה בחלש לא יכול ללחוץ יותר מידי על מיתרי קולי, היא הביטה בשעונה ופנתה אלי "שמחה לשמוע שאתה יותר טוב, אני עדיין לא יודעת אני אברר את זה עוד מעט ועכשיו 8 בבוקר" היא חייכה אלי חלושות וחזרה להישען על כיסא בזמן שידה בידי. שתקנו במשך שנדמה כמו נצח על שמרי, האחות החביבה, נכנסה ופנתה לבדוק אותי. "או כריס, אתה נראה הרבה יותר טוב אולי מחר או היום אנחנו נוכל לשחרר אותך, מתגעגע הביתה?" היא שאלה בקול עליז, מרי הייתה קדושה קצת ארוני כמו מריה הקדושה, אבל היא באמת עשתה את כל מה שיכלה הביאה לי הכל ודאגה כמו אמא שלי, רק שאמא שלי נפטרה בזמן הלידה. "אני שמח לשמוע, תודה לך על הכל" אמרתי לה בקול שמח וחייכתי אליה את החיוך הזחוח שלי היא רק קרצה לי ופנתה לבדוק את לחץ הדם. ניקול צחקה קלות ועצמה את עיניה למספר דקות, אי אפשר להאשים אותה היא בילתה איתי פה שלושה ימים ודאגה להכל היא בטח מותשת. ברגע שהרמתי את מבטי הדופק שלי נעצר, ג'יני עמדה בפתח כשעיניה מכוונות לידי השלובה בידה של ניקול. "ג'יני" אמרתי בקול שקט שלא נראה ששמע אותו, היא מיד ניגשה אלי והתנפלה בחיבוק דוב "אלוהים כריס אני כל כך מצטערת הטיסה שלי התעכבה, אבל עכשיו אני פה ואני לא עוזבת אותך איך אתה מרגיש?" היא שאלה ודאגה ניכרה בפניה. היא לא הייתה יפה כמו ניקול היה לה חן וגם גוף מושך אבל לא היה לה את הדבר הזה שיש לניקול אני לא יודע מה הוא אבל כשניקול נכנסה לכל חדר ורק אמרה שלום לכולם, החדר היה מואר באור אפשר להגיד קסם אישי. "אני בסדר, ניקול ומרי דאגו לי פה" אמרתי לה פונה לעבר ניקול, ליבי התכווץ בכאב. מבטה היה רווי כאב כאשר היא הביטה בג'יני ובי, דמעות עלו בעיניה ומיהרה להסיט את מבטה מאיתנו "יש לי אלרגיה כבר למקום הזה אני אשאיר אותכם פה לבד" היא אמרה וניגשה לקצה החדר לקחת את תיקה אשאר היא השאירה ביום הראשון ולא נגע בו עד עכשיו "ביי מרי, כריס שמור על עצמך, ג'יני" היא חייכה קלות לעבר ג'יני ויצאה מהחדר. ברגע שהיא יציאה מחדרי כך יצאה השלווה שהייתי שרוי בה בזמן שהיא נוכחה כאן.
(מי שלא הבינה או משהו, עשיתי את הפרק הזה מנקודת מבטו של כריס הרגשתי צורך לעשות זאת כדי שתראו מה הוא חושב ומה הסיבות שלו לפעולותיו וכיצד הוא הרגיש כשראה את ניקול ועקב אחריה)
הרעיון לכתוב את הפרק מנקודת מבטו של כריב בא מהשיר when she was mine by Lawson מי שרוצה מוזמן לשמוע אותו (:
YOU ARE READING
אטומה
Romanceהיא לא יודעת לאהוב לא לימדו אותה איך אבל מאחורי המשפט הזה שהיא אומרת לעצמה בראש ללא הרף היא פשוט לא פגשה את הזה שיתפוס את ליבה אך היא כלכך עסוקה בלהגיד לעצמה שאינה יכולה לאהוב שהיא הורסת לעצמה. מה קורה כשעוברים כמה שנים? מה קורה שהיא מבינה שפשוט עדי...
