𝙒𝙀 𝙉𝙀𝙀𝘿 𝙏𝙊 𝙏𝘼𝙇𝙆 𝘼𝘽𝙊𝙐𝙏 𝙇𝙔𝘿𝙄𝘼

𝟐𝟔

סיימון
למרות הכאב והסבל שסבלתי,ידעתי שכל מה שעברתי שווה את זה. עשיתי כל שביכולתי כדי להראות את אהבתי לאהובתי,להגן עליה ולטפל בה,לשמור עליה מן העולם בחוץ,לא משנה מה.
כששכבתי שם, קרוב אל מותי, הרגשתי תחושה עמוקה עוד יותר של אהבה ומסירות כלפיך,לידיה.
ידעתי שכל מה שעשיתי עבורך עד כה היה נכון, והייתי עושה את כל זה שוב אם תינתן לי ההזדמנות
תשוקה נשרפת.
כל כך בהירה שהיא יכולה להאיר את השמים האפלים ביותר,תשוקה לחיים,תשוקה להצליח,תשוקה לברוח מבין ידי הארורות,או לידיה,נשים רבות מזמן היו מאבדות את מורלן ומקבלות את גורלם חייהן לחיות תחת שליטתי,אבל את? גזרת אותי בערש דווי!
ידעתי שאעשה הכל בשבילה,אקריב הכל,רק כדי לשמח אותה.
ברגעים שבהם היא הייתה בסכנה,או כשהיינו נפרדים,זה הרגיש כאילו הלב שלי נתלש מהחזה שלי. לא יכולתי לדמיין להמשיך בלעדיה,והייתי מזיז את השמים והארץ כדי לוודא שזה לא יקרה לעולם.
אני אשרוף את כל העולם,עבורך,לידיה מרסיליו,רק כדי לשמוע את קולך משתלב כהרמוניה בשלי,בלעדייך אינני שלם.
לידיה
שלושה ימים,והאיש המנוול הזה לא נכנס לחדרי,קיבלתי רק אוכל ומים על ידי אותה אישה לא ידועה,אין לי תאבון,ובזמני הפנוי חקרתי עוד על זהותה של ג׳יימי,השעה הייתה 21:00,וקראתי באחד משלל מכתביה.
יום 1568
הוא סומך עליי יותר,הוא מספר לי על חייו האחרים בגאווה,הוא נצר למשפחה שבדית שעלתה ארצה מכפר קטן על יד אומאו,הוא מתגאה בזה שיש לו אישה אליה הוא נשוי כבר 8 שנים,ולהם מספר ילדים,איני יודעת כמה אך אני מכירה אחד מהם,אליאס,אליאס מורגן,שיערו הבלונדיני הקצוץ ועיניו השחרחרות מדמות אותו כילד יפה תואר,אך פניו,פניו כמשוסעות פניו של הילד היו מצולקות,עם סימנים ושסעים עמוקים.
חלק מהפצעים עדיין היו גולמיים ואדומים, בעוד שאחרים נרפאו לחלוטין והותירו מאחור עור מורם וחסר צבע,אך הגרוע ביותר היה שסע שנח על שפתו של הילד.
פצעים אלו הותירו את הילד עם עדות לחוסן שלו,ואותם פגמים גרמו לתעתוע במראו של הילד,היה קשה לראות את אותו ילד דמוי מלאך,אך בקלות ניתן להבחין בילד דמוי מפלצת עם לב מזהב,אליאס היה ילד מדהים,עם דאגה לא הגיונית לאחר,והוא היחיד שאירח לי חברה בזמן השבי שלי,לא ג׳ייסון,אלא הוא.
״האם יום אחד אותן צלקות יחלימו?״ אני שואלת את ג׳ייסון.
״אני בספק,רק אם יהיה לו מספיק כסף לפנים חדשות,וילד רכרוכי כזה? לא יגיע לאף מקום!״ צוחק הוא בלגלוג על בנו,אני מתחרטת ששאלתי זאת.
״ברצינות ג׳יימי,ראית יאת המפלצת הזו? אם הוא לא היה נופל לבדיחה המזויינת של אחיו הוא מעולם לא היה ככה במקום הראשון!״ הוא מצביע עליו כאילו הוא מעין יצור שונה ומשונה,צחוקו נשמע כגלים באים והולכים בקירות החדר,עיניו של אליאס מתמלאות דמעות,הוא רץ אל החצר,ואני רצה אחריו.
״אני באמת מפלצת? אבא לעולם לא ישקר לי,נכון?״ הוא שואל בקול מצוברח,לחייו נצבעות אדום מן הבכי דרך שסעיו.
״לא אליאס! כלל לא! אינך צריך להקשיב לאביך,הוא גבר מיושן,אתה תצליח ואתה תהיה כל מה שתרצה להיות בעתיד...״ אני אומרת לו ומלטפת את פניו,עיניו נצצו בתקווה ומיהר הוא לחבק אותי.
הוא תופס בבגדי ואומר.
״את מזכירה לי את אמא שלי,ג׳יימי״
״ובכן,איפה היא עכשיו?״ אני שואלת.
״אבא לא אוהב שאני מזכיר אותה...״ הוא לוחש לי,ובטני מתהפכת.
אני מרגישה שמשהו כאן לא כשורה...
״משהו כאן בהחלט לא בסדר...״ אני חושבת.
לפתע הדלת נפתחה,ואני במהרה מחביאה את המכתבים מתחת למיטתי.
אותה אישה מבוגרת נכנסת פנימה.
״לידיה,נכון?״ הוא שואלת בטון חמים.
״כן,גברתי״ אני עונה.
״סיימון רוצה לראות אותך ילדונת״ היא אומרת לי.
אני קמה והולכת אחרי צעדיה,לא אומרת מילה,היא מובילה אותי לחדר שלא הכרתי,ושם הוא שוכב,חבוש.
הוא מביט לעברי ועיניו מביעות חמלה,ניסיתי להרוג אותו וככה הוא מגיב? לעזאזל הוא פסיכופט!
״לידיה שלי״ הוא אומר,וגופי מתמלא חלחלה.
״בייקר״ אני אומרת,ומתיישבת על המיטה.
הוא אוחז בידי.
״אתה חי״ אני אומרת.
״בהחלט הייתי קרוב למוות שלי,אבל בסופו של דבר לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד אותך,אז הפסדת,ילדונת״ הוא מגחך,עיניו מלאות במעין שנאה אך עדיין אהבה ואובססיה חולנית מוקרנת עליהן וידו מתהדקת על שלי,אני רק רוצה לברוח מן החדר הזה.
״ובכן.. יש לי כמה שאלות״ אני אומרת באי נוחות.
״תשאלי״ הוא אומר.
״זה רק מתוך סקרנות,אבל באיזו שפה דיברת עם התיירים הללו?״ אני שואלת.
״שוודית״ הוא עונה.
״מאיפה אתה יודע שוודית?״ אני שואלת.
״זה משנה?״ הוא אומר במעט תוקפנות,כאן הבנתי שאני צריכה להפסיק לשאול.
״הבנתי... אני הולכת לישון״ אני אומרת ומפהקת פיהוק מזויף.
״כל כך מוקדם?״ הוא שואל.
״כן...״ אני עונה וקמה מן המיטה,האישה המבוגרת יוצאת אחרי וסוגרת אחריה את הדלת.
היא תופסת בידי ומובילה אותי אל הסלון,רחוק מן חדרו.
״מה את עו-״ אני באה לשאול אך היא קוטעת אותי.
״החברים שלך בחיים,הם ממוקמים במרתף,אני לא אהיה כאן מחר וסיימון לא יכול לזוז מן המיטה,זה הזמן שלך לראות אותם,אני עומדת להביא לך את צרור המפתחות שלי״ היא לוחשת.
״עצרי,יש לי מפתחות לכל החדרים בבית...״ אני עונה באימפולסיביות ועיניה ניצוצות.
״יופי ילדה,תדאגי לא לספר לו דבר,ותדאגי גם להגיד לחברים שלך לשמור על הלוע שלהם סגורה״ הוא ממשיכה ללחוש,ואני מהנהנת.
״החשוב מכל,אל תנסי להרוג אותו,השד הזה תמיד יחזור לרדוף אותך ילדה״ היא מזהירה.
״תודה״ אני אומרת.
״אל תודי לי,את נפלת קורבן לאחד הגברים הכי מסוכנים שיכולת ליפול להם״ היא אומרת,ואינני אומרת דבר,פשוט מהנהנת ועולה לחדרי.
אדיסון,אני עומדת לדאוג שתצאי מכאן בחיים.