𝙒𝙀 𝙉𝙀𝙀𝘿 𝙏𝙊 𝙏𝘼𝙇𝙆 𝘼𝘽𝙊𝙐𝙏 𝙇𝙔𝘿𝙄𝘼

𝟐𝟒

💌
היי,אני מקווה שאתם בסדר בזמנים קשים כאלה♥️
⚠️אזהרה⚠️ כל מה שקורה בפרק זה הוא בגדר הפאן
!הדמיוני!,פרק זה יכלול תכנים אלימים,ובזמנים כאלה,זה לא משהו שיתאים לכולם,במיוחד לא לרגישים מכם.
זה יכול להכניס את חלקכם ללחץ מיותר,אז אבקש שתשקלו את קריאת הפרק מחדש,⚠️מומלץ לשיקול דעת הקורא!⚠️
תשמרו על עצמכם,ושנדע ימים רגועים וטובים יותר 🙏
💌
לידיה
סיימנו לאכול את ארוחת הערב,היא הייתה נהדרת,לבשתי שמלה לבנה יפיפיה.
דיברנו על יומו של סיימון,אך זה לא שהיה לי המון לשתף,להיות תקועה בין 4 קירות זו לא אטרקציה ששווה את הכוח ואת הזמן לספר.
קמתי על מנת לעלות חזרה לחדרי.
״לידיה,המתיני רגע״ הוא אמר,ידו נחה על כתפי.
״אני רוצה לקחת אותך למקום מסוים״ הוא אמר.
״לאן?״ אני שואלת.
״את תגלי בהמשך״ הוא אומר,ואוזק את ידי,דבר שלא ציפיתי לו.
״למה האזיקים,סיימון?״ חיוך לחוץ היה מרוח על פני.
הוא הרים את גבתו כתגובה לכך.
״אני לא מתכוון לתת לך את החופשיות הזו של להסתובב מחוץ לבית ללא אזיקים כרגע לידיה,שנינו יודעים יפה מאוד שתברחי באפשרות הראשונה שתוכלי״ הוא אומר,פניו משדרות מעט קרירות לאחר שאמר זאת.
הוא כיסה את עיני ואזק את ידי,על מנת שלא אראה לאן הוא נוסע,לאחר מה שנדמה כמו נצח,אנו מגיעים,הוא מוריד את כיסוי העיניים,ומשחרר את ידי מן האזיקים.
אנו פוסעים בשביל יפיפה עשוי אבן,עצים ירוקים ושיחים מקיפים אותנו,מקום כה מבודד,אך כה יפיפיה,לפחות נדמה ככה.
לפתע רגליי היחפות נפגשות באחו ירוק יפיפה,בריזה אביבית רוחצת את גופי,לעזאזל,אם לא הייתי כלואה זה היה יכול להיות מושלם.
אנו מתיישבים על הדשא,ואני פותחת את פי.
״אפשר לראות את הירח מקרוב כאן,זה יפיפיה״ אני אומרת.
״אני שמח שאת נהנת,סירנה קטנה שלי״ הוא אומר ומלטף את גבי.
חיוך מתעקם מופיע על פני,אינני נהנת משמות החיבה שהוא קורא לי בהם כלל.
גבי מתעקם ממגעו.
״את בסדר?״ הוא שואל.
״כן,הכל מצוין״ אני אומרת.
החלטתי להניח את ראשי על כתפו,על מנת להראות לו את חיבתי.
ראשי נח כל כתפו,ושיערי גולש על חולצתו הלבנה.
אני צריכה לשחק במשחק שלו,להראות לו שאני נקשרת אליו,לרכך אותו.
הוא מבחין,וידו מתפתלת סביב מותני,מבטו נהיה יותר חודר.
״סיימון?״ אני שואלת.
״לידיה״ לשונו מגלגלת את שמי.
״אני רוצה לשאול משהו,לא יצא לי לשמוע עליך המון,אני לא יודעת מה התחביבים שלך,מי המשפחה שלך,אני לא יודעת דבר עליך״ אני אומרת.
״אני לא מוצא את עצמי כבן אדם כל כך מרתק,לידיה״ הוא אומר.
״אבל אתה יודע הכל עליי! זה נראה לך פייר שאתה יודע כל פרט קטן בחיי,ואינני יודעת דבר עליך?״ אני שואלת.
ידו מבלגנת את שיערו השטני,ועוברת לרפרף בעדינות על שפתו המצולוקת.
״אני מאמין שאת צודקת,אין המון מה לספר,אני בעיקר משועבד לעבודה שלי,מאז ומתמיד,אבל אני אוהב לכתוב ולהתאמן,אם זה עוזר לך״ הוא עונה,אך מרגיש לי שזה לא הכל,מי אתה,סיימון בייקר?
״מה לגבי משפחתך?״ אני שואלת,ומבטו נדמה כקודר.
״זה לא משהו רלוונטי,לידיה,אני לא אוהב לדבר על זה״ בין רגע מבטו הופך ממבט קודר למבט מסביר פנים ושמח,לעזאזל זה מפחיד.
״אני מבינה״ אני אומרת,ופני מסתכלות על עבר הירח.
לפתע הוא אוזק אותי בשנית,אך הפעם את רגליי.
״אני שכחתי משהו ברכב לידיה,אני אחזור במהרה״ הוא אומר ופוסע אל עבר השביל.
המקום הזה כל כך יפה,אך אני עצובה שכעת אני לא יכולה להנות ממנו במלואו,לא כאדם חופשי,אך כמעין חפץ של אדם עשיר וחולני,שבחר לעשות את הטרחה הזו עבורי,כנראה על מנת שלא אאבד את שפיותי.
זה הוא כן מקום נהדר לחשוב בו,אני אוכל להתנחם בכך.
לפתע צל צץ מן העצים,אך זה לא סיימון,זה זוג,הם רצים לעברי,אך הם מדברים בשפה זרה.
״בבקשה,תעזרו לי,אני מתחננת״ אני אומרת,וקולי רועד.
בזמן שהגבר מנסה לשבור את האזיקים,האישה מעניקה לי מים לשתות.
בזמן הזה,הם מנסים להסביר לי דברים בעזרת הידיים,מה שלא צולח.
לפתע רגליי משתחררות מן האזיקים,ואני מסתכלת עליהם בחיוך מלא תקווה.
הם לא חייכו אליי בחזרה,נהפוך הוא,פניהם נראו מעוותות אף,הם החלו להרים את ידיהם.
אני מסובבת את ראשי,ושם הוא עומד,סיימון,ונשק חם בידו.
״Räck upp händerna,du borde inte ha hjälpt henne" סיימון אומר.
״är du arg?! Att kidnappa en ung kvinna borde skämmas!" האישה אומרת,ומנסה לאחוז בי על מנת להגן עליי.
אישוניו של סיימון מתרחבים,ובמהרה הוא מעיף את האישה חסרת הישע אל הרצפה.
הגבר מנסה לעצור אותו,וכתגובה סיימון יורה בכתפו,צרחות איומות נשמעו במרחב הפתוח.
אני קופצת על עבר סיימון החמוש,שורטת את פניו,נושכת אותו,עושה הכל על מנת לנטרל אותו.
״חתיכת חולה נפש! לשני האנשים האלה יהיה אכפת ממני יותר ממה שיהיה לך אכפת,אי פעם! שלא תעז לפגוע בהם!״
סיימון מעיף אותי לרצפה בחוזקה,ואני נופלת אל הקרקע.
״תשאירי את זה לי,לידיה״ הוא אומר בטון קר,ומתקדם לעברם עם הנשק.
אני חייבת לעשות משהו,לעזאזל,לפתע אני מבחינה באבן חדה וגדולה על ידי,נדמית מעט כסכין.
סיימון מכוון את הרובה שלו על שני חסרי הישע,ועם כל כוחי אני מתנפלת עליו עם כלי הנשק המאולתר שלי.
האבן עוברת דרך חולצתו הלבנה,ויוצרת שסע עמוק בבשרו.
אני מוציאה את האבן מבשרו בשנית,וחותכת אותו בשנית,ובשנית.
אותה חולצה לבנה הופכת במהרה לאדומה מן גבו,המלא בשסעים פתוחים.
לפני שעוד יכל להגיב,אני רצה אל קדמת גופו,וזורעת בו בחוזקה את האבן,חותכת את חזו ובטנו.
סיימון משתנק מכאב,וצורח צרחה מקפיאת דם.
״כלבה מטומטמת! איך את מעזה?! אני ארצח אותך!״ הוא צורח,עיניו מעידות על שגעון,פרצופו חבול,וגופו משוסע,אך איך שהוא הוא עדיין עומד על שתי רגליו.
״אני סיימתי לשחק יפה איתך,לידיה״ הוא אומר,ומכוון את נשקו על הזוג האומלל.
אני מנסה לחטוף את הנשק מידיו,והוא מפיל אותי לרצפה בשנית.
״סיימון,אני מתחננת,תן להם לחיות,בבקשה״ אני אומרת,ודמעות יוצאות מן עיני.
ליבי דופק בחוזקה,אינו מחסיר אף פעימה.
הוא מסתכל עליי בחיוך,ומתכופף לגובה העיניים של הגבר.
מכוון את הנשק בפיו של הגבר,דמעות זולגות באגרסיביות מן עיניו,והוא ממלמל מילים,שאר גופו חלש מדי בשביל להגיב.
״תגידי להתראות לידיה,תזכרי שכל הבולשיט הזה קרה אך ורק בגללך״
אני נופלת אל הרצפה,ידי אוחזת בזרוע שלו,מנערת אותה באגרסיביות,מתחננת שלא יכופף את ההדק מילימטר אחד יותר.
״סיימון,בבקשה,תקשיב לי״ דמעות לא מפסיקות לזלוג מעיני.
יריה אחת,דם עף על פני,עיני נפתחו וליבי נשבר.
יריה שנייה,ובשרו עף גם הוא.
ירייה שלישית,אני כבר לא יכולה לזכור כבר מה קרה,ראשי נע מטה,בחרתי לא לראות.
ללא בזבוז זמן הוא עשה את אותו הדבר לבחורה המסכנה,שאף פחדה להגיב וקפאה במקומה.
שמלתי הלבנה האלגנטית,לא עוד אלגנטית,אלא מרחץ דמים.
דמעות לא מפסיקות לצאת,אני מחזיקה את לחיי,גם הן,מוכתמות בדם,אני מסובבת את ראשי אליו,הוא פצוע,הצלחתי לגרום נזק לגופו,אך לא אכפת לו,הוא קם על רגליו,והסתכל עליי.
ליבי דופק בחוזקה עוד יותר,אינני יודעת מה הוא עומד לעשות איתי,מה חולף בראשו.
״בחרת ללכת על האינטרס שלך לברוח,ותראי איפה אנחנו עכשיו,לידיה״ הוא אומר,מתנשף בכבדות ונאנח מן הכאב,הוא מרים את האזיקים מגופתו של הגבר.
ואוזק אותי בשנית.
״לא זה לא,אתה חתיכת מפלצת,סיימון בייקר,אתה תמיד תהיה״ אני לוחשת.