WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟐𝟑

לידיה
אני סובבת במעגלים את חדרי,אינני בטוחה אם לקרוא לזה כך,החדר עצמו מעוצב בטוב טעם,אך הרגשתו נורא מזכירה את הרגשתו של תא כלא,אני יודעת,אני יודעת שהוא עשה לה משהו,אני לא יכולה לשתוק על כך.
לפתע,הדלת נפתחת.
״לידיה,סירנה קטנה שלי,אני יוצא אל המשרד״ המנוול אומר,שתקתי כתגובה,אפילו לא מרגישה את הרצון לסובב את ראשי על מנת להיפגש עם פניו האטרקטיביות.
״שקטה היום,אני מבין,תקחי את כל הזמן שאת צריכה ילדונת״ הוא אומר,ומנשק את לחי,לאחר מכן הוא יוצא מחדרי.
לאחר מספר דקות הבחנתי שהוא לקח את אחד מרכביו ויצא אל העבודה,ושם התחלתי לפעול.
במשך שעות חיפשתי בחדר,קצה חוט כדי להתחיל לחקור את הבית ואז לברוח,ובדיוק שבאתי לוותר,הבחנתי שאחת מקורות העץ אינה הייתה כשורה.
התכופפתי על מנת להסתכל עליה קצת יותר מקרוב,ולפתע הבנתי.
הקורה אינה מחוברת לשאר קורות העץ.
הוצאתי אותה ממקומה,ולפתע זה נגלה בפני.
מכתב מאובק יחד עם שקית קטיפה קטנטנה.
גופי רעד,אך הייתי נחושה לראות מה כתוב בפנים.
הראשון לדצמבר,1989
נשמתו מתלפפת סביבי כמו נחש,עיניו יודעות איפה אני בכל רגע נתון,כמו נץ שמחכה שטרפו רק ינסה לברוח.
אני לא ראיתי את בעלי כבר 437 ימים,לא ראיתי את ילדיי 437 ימים.
לבי זועק מן המחשבה שילדי גדולים ללא צל אמם,יותר מכל.
הוא מדבר איתי על להביא ילדים חדשים לעולם בזמן שאני שוהה כאן בשבי,אבל אני לא רוצה,אני לא רוצה את זה,ג׳ייסון.
אני מתגעגעת למייקל,האהוב האמיתי שלי,אני מתגעגעת לג׳יין דפי ומיילס הקטנטנים,אמא נלחמת את ורק עבורכם.
ג׳ייסון חכם,אבל אני חכמה יותר.
קורא יקר.
אני לא יודעת מי אתה,אני לא יודעת באיזה מצב אתה,אבל אני רוצה שתשמר את הסיפור שלי.
אני פותחת את שקית הקטיפה,מפתח קטן מתגלה בפני.
קח את המפתח הזה,ותסתכל על אמצע הרצפה.
מתחת למיטה,התכופפתי.
תסתכל אל עבר הקיר.
רק בדי תחרה,הזזתי אותם מעט הצידה,ושם ראיתי.
דלת זחילה קטנטנה,אין סיכוי שהמון ישימו לב אליה.
לאחר השימוש במפתח נפתח בפני מסדרון,נדמה שלא היו בו שנים,המסדרון הוא חשוך ומעוטר בקורי עכביש,אך נפש חיה לא עברה כאן זמן מה.
לא אכפת לי,אני מתקדמת במסדרון,קורי עכביש ואבק צובעים את גופי.
לבסוף אני מגיעה לחדר סודי,אין בו המון אור החדר בקושי פועל,כמה שמיכות מעופשות,והמון קופסאות עליהן כתוב מה תכולתן.
לבסוף החלטתי לפתוח קופסה עליה רשום ״מידע לעלמה במצוקה״
פרק ראשון
שלום לך,זה אולי מעט שולי ואולי מכתבים ללו הם סימן ברור לאיבוד שפיותי,אבל מי יודע!
שמי הוא ג׳יימי וולף,אני בת 39,נכון לקיץ 1991,אני נפלתי קורבן לג׳ייסון מורגן,בן 41,נפלתי למלכודתו של ג׳ייסון בתאריך ה23 לאפריל,1986,כאשר הייתי בת 34,אך זה סיפור שתמצאי בשאר הקופסאות בחדר הזה.
כעת אני רוצה לעזור לך,לקבל מידע על סביבתך וכמובן,איך לברוח מכאן.
אני רוצה שתסתכלי מימינך,שם תמצאי קופסא עליה כתוב ״מפתחות״
ראשי פנה ימינה,ועיני הבחינה בקופסא עליה כתוב מפתחות.
קופסא זו מעתה והלאה עמודת להיות היקר לך מכל,ואל תשכחי את זה.
הקופסא מכילה מפתחות לרוב החדרים בבית,כל מפתח שהצלחתי לשים את ידי עליו נמצא ממש כאן,הבית הזה ישן מדי על מנת להחליף את מנעוליו,ולכן סיכוי נהדר שהם עדיין טובים מתמיד.
עכשיו הביטי שמאלה.
עשיתי כרשום,ושם הייתה קופסה עליה רשום ״חפצים״
מה שתצטרכי נמצא שם,מסוללות עד לפנסים וערכת עזרה ראשונה.
עיני התמלאו תקווה.
לאחר קריאה חוזרת על חייה והצצה על מפות ששרטטה,הבנתי איזה סוג אדם היא הייתה.
היא הייתה אשת משפחה,נדמתה כעדינה ורכה,אך היא אישה מלאת תעוזה,היא מעולם לא איבדה את רוחה בשבי.
ויש לי בקשה ממך,עלמה אלמונית,אני רוצה אך ורק דבר אחד בתמורה לסיוע שלי,תפיצי את סיפורי,אני רוצה שכולם יגלו את פניו האמתיות והחולניות של ג׳ייסון מורגן,זה הכל.
לפתע הבנתי שלא נותר לי המון זמן אף לחקור את הבית,ולכן מיהרתי חזרה אל חדרי,פשטתי את בגדי והחלפתי אותם לאחר שהתקלחתי.
״לידיה״ קולו נשמע בזמן שאני מסרקת את שערי מול המראה.
אינני רוצה לפגוש בפניו.
״את נראית יותר מאושרת״ הוא אומר.
״אני באמת לא בייקר״ אני עונה.
״אני מבין,ארוחת ערב בעוד 20 דקות,אשמח שתתלווי אלי לחדר האוכל״ הוא אומר.
״אני לא מעוניינת״ אני עונה.
״כרצונך״ הוא אומר באנחה ויוצא מן החדר.
אך לרגע נזכרתי במשהו שקראתי מיומנה של ג׳יימי.
תזכרי,תיהי סבלנית,תראי למנוול שאת צייתנית,משמע,כך תקבלי את כבודו ובטחונו,ובריחתך תלך בצורה יותר חלקה.
לעזאזל,חשבתי לעצמי.
״סיימון!״ קראתי בשמו.
פסיעות אל עבר דלת חדרי נשמעו.
״כן?״ הוא שואל.
״אני אתלווה אליך לארוחת הערב״ אמרתי.
״זה מצוין לשמוע,לידיה״ הוא אמר בחיוך עדין והושיט לי את ידו,כתגובה הושטתי את ידי.
הנה אנחנו מתחילים בשנית.