WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟕

לידיה
אני יושבת מול שולחן עבודתי,עומדת לצאת בעוד מספר דקות ולסיים את המשמרת שלי.
לפתע מישהו דופק על דלת משרדי.
אני מסתובבת ורואה לא אשר מן האדון בייקר.
״העבודה שלך היא לבקר את העובדים שלך לעיתים תכופות אני רואה״ אני אומרת בסרקזם והוא מגחך גיחוך קל כתגובה.
״לא במיוחד,אני רציתי לוודא שאת פחות נסערת״ הוא אומר.
״אני מניחה,תודה על הדאגה״ אני אומרת בקאז׳ואליות.
״אין לך על מה,חשוב לי לדעת שהעובדים שלי בסדר״ הוא עונה בחזרה בפורמליות.
אני חוזרת אל ביתי אחרי יום מתיש,אינני רוצה לחשוב יותר על דבר,אך לפתע אני מקבלת שיחת טלפון.
״מי זה לעזאזל יכול להיות?״ מלמלתי במעט מרמור דרך שפתיי,איני רוצה לחשוב על דבר כרגע.
אני מושיטה את ידי אל הטלפון,ורואה.
״מספר חסוי״
מה לעזאזל? אולי זה חשוב,ללא הרף עין עניתי לטלפון.
״הלו? שלום,עם מי אני מדברת?״ אני שואלת,מצפה לתשובה.
אין תגובה,במקום מילים אני שומעת נשימות,נשימות קלות.
״הלו? הלו!״ אני ממתינה לתשובה.
אט אט נשימות הופכות לאנחות ואני משתנקת מפחד.
״זה לא מצחיק! עם מי אני מדברת?!״ לעזאזל,אני מאבדת את קור הרוח שלי,ידי הזמינה אוחזת בחולצתי המכופתרת.
חשש עובר בי.
סיימון
הדרך שבה היא באה איתי במגע,אלוהים,אני ייחלתי לקבל חיבוק קר,אבל זה? רחוק מכל מה ששיערתי,איני מתלונן,פרצופה היפיפה שנח על חזי,אלוהים,המגע שלה,החיבוק שהיא עטפה אותי אליו על מנת לשחרר לחץ,היא מושלמת,בכל דרך,ואני מנוול,מנוול על כך שאני משחק בה כמו בובה על חוטים,משחק בבטחון שלה,אבל זה לא משנה כרגע,אני רוצה אותה בחיקי,אני רוצה אותה איתי,אני רוצה אותה בכל דרך אפשרית.
אני מבריש את ידי המזוינת שוב על איברי,ידי השנייה אוחזת במכשיר הנייד שלי,היא ממשיכה להמתין לתשובה,כל כך תמימה למחשבה שברגע זה אני משתמש בה,משתמש בקולה.
ירכיי רעדו כשראשי קימר לאחור לעבר הכרית, ידי מתכרבלת בחוזקה סביב איברי. נהמה שקטה עולה מחזי כשנכנסתי לאחיזת המשנה שלי.
"לעזאזל" אני נחנק כשידי השנייה אוחזת בסדינים של המיטה.
״לידיה... לידיה...״ אני נוהם כמו חיית פרא.
״עם מי אני מדברת?! תזדהה בבקשה! זה לא מצחיק!״ היא צועקת,ניכר לראות שהיא נלחצת,אל תדאגי ילדה,אינני מתכננן להרע לך.
״את שלי... לידיה״ אני נוהם בשקט,בקושי אפשר לזהות את קולי כך.
״אני מתקשרת למשטרה! אני אדאג שתעצר חתיכת חולה נפש! אל תתקשר לפה יותר!״ וכך היא מנתקת את שיחת הטלפון,אני מגחך.
לידיה.
הדבר היחיד שנמצא בראשי,כל כך עדינה,כל כך יפה,אך עדיין כה יהירה ואמיצה.
השילוב הטהור.
וכולה שלי.
לידיה
אני מחזיקה את הטלפון אל חזי,מתנשמת,גופי נוקשה,אני מנסה להבין מה קורה,אני כמעט בטוחה שהוא עינג את עצמו לקול המזדיין שלי,אני פותחת את הטלפון על מנת להתקשר למשטרה.
אך לפני שאני עוד מצליחה לחייג,אני מקבלת הודעה.
מאותו מספר חסוי.
אני פותחת את ההודעה,ורואה,שלוש הודעות,מתוכן 2 תמונות.
הבית של נייל,ותמונה שלו ישן.
״אף משטרה לא תעזור לך כאן ילדונת,חבל שתבזבזי את זמנך,יש לי את כל הכוח בעולם לעצור אותך,זה יהיה מצער אם יקרה לו משהו,את לא חושבת?״
זרקתי את הטלפון שלי אל עבר הקיר.
אני לא יודעת מה לעשות,אני מפחדת,מה החתיכת נבלה הזה רוצה ממני? מה עשיתי לו? למה זה קורה לי?
כל כך המון שאלות עולות בראשי,וכל כך מעט תשובות.
החלטתי להתקשר אל חברתי אדיסון,אני לא יכולה להישאר לבד כאן.
״לידיה? מה קור-״
״תבואי עכשיו,בבקשה״ אני נוהמת
״בבקשה אדי... בבקשה..״ נהמותיי הופכות ללחישות חסרות אונים.
שקט קצר סרר את השיחה לרגע.
״אני בדרך לידיה״ היא אומרת,רעש מפתחות הרכב שלה נשמע מן הקו,הקלה עוברת בגופי מיהירותה.
והשיחה מתנתקת.
אני יושבת במיטתי מפוחדת,שוקלת להתקשר בשנית למשטרה אך פחד סורר אותי,אולי הוא יעשה לו משהו?
לאחר פחות מ20 דקות,היא כאן,אני פותחת את הדלת ואוספת אותה לחיבוק,מחזיקה את דמעותיי,אני לא אבכה,אני לא אבכה עליו.
היא סוגרת את הדלת אחריה ומחבקת אותי הדוק,מבינה כבר שאינני בסדר.
אנחנו מתיישבות על ספתי בסלון,והיא פותחת את פיה.
״מה קורה לידיה? אני מעולם לא ראיתי אותך במצב הזה״ היא אומרת,טונה נשמע מודאג.
״אני... לא יכולה לספר לך אדי,אני באמת לא,אני מפחדת עלייך״ אני לוחשת בקול כאוב,ראשי מורכן מטה.
״תבטיחי לי שזה לא משהו חמור״ היא אומרת ומבטה הופך להיות רציני.
זה שקר שזה לא חמור,זה יותר מזה,זה פלילי,אך איני מצליחה לאזור את האומץ לדבר.
נקודת החולשה שלי זה החשש לחייו של נייל,אני לא מייחלת שיקרה לו דבר באשמתי,אני צריכה להיות זהירה.
״פשוט... תישארי כאן הלילה... בבקשה״ אני לוחשת.
אני רואה בזוית עיני שהיא מהנהנת,וגופי חש הקלה.
״תודה אדיסון,אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדייך״