WE NEED TO TALK ABOUT LYDIA/אנחנו צריכים לדבר על לידיה (גמור)

𝟐𝟓

סיימון
לעזאזל,אני יכול להרגיש את הגב שלי נחצה לשתיים,אני מרגיש את הדם יורד אל פלג גופי התחתון,חזי החרוך פוגע ביכולת שלי לנשום בקלילות,חרחורים נשמעים דרך ריאותיי.
אני מרגיש את הדם זולג מתוכי,אני לא תכננתי לרצוח אף אחד היום,במיוחד לא את שני המטרדים האלה,לא הגיע להם למות,הם פשוט היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
פני חבולות בזכות ציפורניה הארורות של לידיה,היא דאגה לחבול אותי טוב.
אך אני לא מתחרט שרצחתי אותם,לא כלל,שניהם הפריעו לי,אף אחד,אבל אף אחד לא ירחיק אותי ממך,לידיה מרסיליו,גם אם תנסי לברוח,אני תמיד אהיה צעד אחד לפניך,ילדונת.
״מפלצת?״ אני שואל,גופי החבול אינו מה שכואב לי יותר מכל כעת,אלא ליבי,מתכווץ ממילותיה.
איך היא יכולה להגיד דבר כזה? אני עושה עבורך מעל ומעבר לידיה,אני רוצח עבורך,אני מגן עליך מן העולם החיצוני,אהבתי אליך כמו להבה אינסופית,היא מעולם לא תדעך יקירתי,אף פעם.
לידיה
אני לא נפצעתי בצורה חמורה,רק כמה חבלות ושריטות נעטרו על גופי,אך איני יכולה לשכוח את זה,את המראה. 
המראה מלפני היה מזעזע,תחושת בחילה עולה בבטני רק ממבט חטוף על הזירה,משם יכולתי לראות תמונה אחת שלא תצא מראשי,פניו המרוטשות של הגבר,חור עמוק ורחב היה בפניו כתוצאה מיריות האקדח,בשרו משתסע.
ניכר לראות את האובססיה,את האהבה המעוותת הזו שטורפת אותו אט אט מבפנים,אם היה הוא על קו השפיות,הוא מעולם לא היה לא חושב לעשות דבר כה מתועב,זה מפחיד להיות עדה למרחץ הדמים הזה,רק המחשבה הזו,שאינני יודעת מה עומד לקרות,מעבירה צמרמורת במורד גופי.
אני חייבת להיות קשובה,אני לא יכולה למרוד ולנסות לברוח ממנו כעת,זה לא יוביל אותי לשום מקום,אני צריכה לזכור שאני חייבת לשחק את המשחק שלו,פעלתי מפחד כאשר הזוג האומלל נתקל בי,חשבתי שהם יעזרו לי להשיג עזרה לפני שהוא יגיע,שיחדיו נוכל לשחרר את אדיסון,אך טעיתי,לקחתי את הסיכון הזה וזה עלה בחייהם.
לפתע מחשבותיי נקטעו על ידי ידיו של סיימון,אשר אוחזות בשמלתי.
״השמלה הזו התאימה לך כמו כפפה ליד,זה מצער לראות אותה כה הרוסה לידיה״ הוא אומר,זה חולני,הוא זרק את הגופות אל תא המטען כאילו הן לא היו אנשים חיים ומאושרים זמן מה לפני כן. השפלתי את ראשי מטה ובלעתי את רוקי.
״כן.. זה בהחלט מצער סיימון״ אני אומרת.
אני שונאת את זה,אני מרגישה אנוכית,אני חוששת לגנות את מעשיו,אז כל ביכולתי רק להקשיב לפקודותיו,כל ההרגשות שלי כלפיו היו תמיד נכונות,תמיד ידעתי שמשהו בו היה לא תקין,אך לא ציפיתי לסיטואציה כה חולנית וארורה שרק נמשכת ונמשכת.
נשימותיו אפופות אך הוא עוד עומד על שתי רגליו.
ידו רבוצת הדם אוחזת בידיי האזוקות.
הוא איננו מדבר,אך מסמן לי עם עיניו להיכנס אל הרכב,ואני מהנהנת,ועושה כדרישותיו.
הוא נכנס גם הוא אל הרכב,הגה לא מעז לצאת מפיו,עיניו משוגעות אך כה עייפות,הוא נדמה כתשוש,גופו כה חבול,לעזאזל,איך הוא עדיין חי? הוא עד כדי כך נחוש?
הוא מתחיל לנסוע,ופחד וזיעה קרה עוטפת את גופי.
אני מרגישה את ליבי עולה במורד גרוני,ופרצופי נוטה קדימה לראות את המשך הנסיעה מן השמשה,מפחדת להסתכל על פניו.
״את מפחדת,זה ברור״ הוא אומר,קולו מותש.
אינני עונה,רק בולעת את רוקי.
״אני לא עומד לפגוע בך,לידיה,אני לא מטומטם,אני לא אעשה את כל זה רק בשביל להרוג אותך,אני צריך אותך,בלעדייך אינני שלם״ הוא אומר.
חלחלה עוברת בגופי,איך הוא יכול להרעיף עליי מילות אהבה כאלו לאחר רצח כה אכזרי? אני רוצה להקיא,אני רוצה לבכות,אני רוצה להרוג אותו ולמצוא את דרכי חזרה אל הבית בעצמי,לשחרר את אדיסון,ובחיים לא לדרוך את רגלי שם בשנית.
אני רוצה לעשות כל כך הרבה דברים כרגע,אבל אני מפחדת,אני מפחדת מהתוצאות של מעשיי,אני לא יודעת מה יקרה,ואני לא יודעת למה הוא מסוגל,זה מרתיח אותי.
לפתע הטלפון שלו צלצל.
״אני צריך אותך מריבל,אני לא יכול להחזיק ככה המון זמן״ הוא אומר,וחרחורי כאב יוצאים מפיו,לפתע הוא משתעל,ושרוול חולצתו הלבנה נכתמת בדם שעולה מגרונו.
אנחנו מגיעים אל הבית,בזמן הנסיעה יכולתי לראות את מצבו מדרדר אט אט,הנשימות הפכו ליותר ויותר חלולות,יכולתי לראות מפינת עיניי את פלג גופו הקדמי,מרוטש דרך חולצתו.
אני מבחינה באישה קטנה ומבוגרת שמחכה לנו בפתח הבית,עם מזוודת רופא מיושנת.
הוא פותח את דלת הבית,ואותה אישה נכנסת אחרינו,סיימון אוחז בזרועי ומוביל אותי אל חדרי,הוא נועל את חדרי,ולא אומר דבר.
סיימון
הכאב היה מכריע,זה מרגיש כאילו כל גופי נקרע מפנים אל פני חוץ.
זה לא היה מאבק פשוט להישאר בהקלה.
הראייה שלי חלשה,ונשימתי רדודה,אך אני לא אוותר,אני אדאג שהיא תישאר תחת שליטתי עד יומה האחרון,חי או מת.
אני יכול להרגיש את הדם מחלחל מתוך פצעיי,חיי מתנקזים ממני אט אט,זה רק עניין של זמן שאתעלף,ואני לא בטוח אם אתעורר שוב.
אני שוכב על המיטה,עיני נעצמות,מריבל לצידי,עושה כמיטב יכולתה.
אל תדאגי לידיה,גם אם אעזוב את העולם הזה,את אף פעם לא תצטרכי להרגיש לבד.