𝙒𝙀 𝙉𝙀𝙀𝘿 𝙏𝙊 𝙏𝘼𝙇𝙆 𝘼𝘽𝙊𝙐𝙏 𝙇𝙔𝘿𝙄𝘼

𝟐𝟏

אדיסון
לידיה,עבר כמעט חודש מאז התעלמותך,איפה את? אני מתגעגעת לידיה,אפילו ההורים שלך באו לעיר מגורינו על מנת לטפח את ביתך,לטפח את הבית של ביתם שהקשר שלהם איתה נבל לפני מספר שנים.
הבית שלך נקי ומצוחצח בזכותכם,הצמחים מושקים,הקירות מבריקים,ביתך מחכה לך,מסביר פנים,עד להגעתך,ולא רק הוא,הוריך מחכים,חברייך מחכים,אני מחכה לידיה.
אני רק רוצה לראות את הפרצוף המטופש שלך שוב כל פעם שאנחנו נפגשות אחותי.
״את רוצה מה עכשיו?״ אלכס שואל.
״אתה שמעת אותי״ אני עונה.
״אדיסון... אני יודע שהחוסר בחברתך לידיה ניכר,אך האם זה חכם לעקוב אחרי סיימון?״ הוא שואל,מבט דואג נעטר על פניו.
״אלכס,בבקשה,סיימון חבר שלך,אני יודעת,אך יש בו צד אפל,אני בטוחה,המשטרה לא מקשיבה לזעקותיי,אז בבקשה,רק נעקוב אחריו פעם אחת אחרי שהוא מסיים את עבודתו,פעם אחת! אני יודעת שיש לו משהו לעשות עם ההעלמות שלה!״ אני זועקת ואלכס נאנח.
״מה אני לא עושה עבורך...״ הוא נאנח ומקמט את אפו.
אלכס
לעזאזל,אם אני אעשה משהו כזה וסיימון יעלה עליי זה יהיה הסוף שלי,מה אני לא עושה בשביל הבחורה הזו,היא כל כך יפה,אני לא יכול שלא להסכים לעיני הכלבלב הכחולות שלה.
אנחנו מתניעים את הרכב,ומתחילים לנסוע אל עבר בניין החברה של בייקר,לעזאזל יש לי תחושה רעה לגבי כל הסיפור הזה.
״הנה הוא,אלכס!״ היא אומרת ומצביעה.
״ששש.. אני רואה אדי״ אני אומר ומוריד את ידה במהרה מטה.
הוא נכנס אל הרכב שלו ומתחיל לנסוע,וכך גם אנחנו,דואגים שלא נראה יוצאים מן הכלל.
״זאת הדרך הרגילה שלו הביתה? לעזאזל זה נראה לא נוח״ היא אומרת.
״לא... זאת לא״ אני אומר,מה קורה כאן? אולי הוא לקח נתיב אחר הביתה?
״אדיסון אין לי הרגשה טובה לגבי זה,אנחנו חוזרים הביתה עכשיו״ אני אומר בדורשנות.
״למה? הוא חבר שלך אלכס,לפי איך שאתה מתאר אותו הוא לא יעשה לנו כלום,נכון?״ היא שואלת.ואני משתנק.
״זה לא מה שאמרתי אדי,את לא מכירה את בייקר אדי,אפילו אני לא יודע למה הוא מסוגל.
״אז אתה כן יודע משהו,אלכס,יש לך שתי אופציות״ היא אומרת.
״זה או שאנחנו הולכים לבקר את החבר הקטן והאפל שלך,ולראות מה הוא זומם,או שאתה מוריד אותי בביתי ואני כבר אגלה מה הוא מתכנן לבד,מפחדת או לא,אני הולכת לנסות הכל בשביל למצוא אותה אלכס״ היא אומרת,ואש בוערת מעיניה.
אני משתנק וממשיך לנהוג אחרי בייקר,עיני דבוקות על הכביש,אך לפתע אנו מגיעים לדרך אפר.
״מה לעזאזל?״
לפתע,הרכב של בייקר נעצר,והוא יוצא מן הרכב,אני מחזיק את ידה של אדיסון,מקווה לטוב.
״בייקר״ אני אומר בחיוך.
״אלכס,ואדיסון״ הוא אומר,פניו עוטרות חיוך אלגנטי.
״רצינו לראות מה שלומך ופשוט לא שמעת את הקריאות שלנו! אני מניח שאנחנו מפריעים,לא? אנחנו נלך עכשיו״ אני אומר,אך סיימון עוצר אותי.
״לא,אשמח שתבואו,אני מרגיש קצת בודד לאחרונה וזה יהיה נחמד לקבל מעט אינטראקציה חברתית עם אנשים״ הוא אומר,עיניו הכהות מבשרות לי רע.
לפני שעוד יכולתי לסרב,אדיסון התנפלה על אותה הצעה.
״כמובן! אנחנו נשמח לבוא!״ היא מחייכת,מה שגורם גם לי להסיר את המבט המודאג ולחייך חיוך מאולץ.
סיימון מהנהן ומוביל אותנו,דרך העפר הופכת ליערות על גבי יערות,ורק לאחר 40 דקות אנחנו מגיעים לאחוזה שמעולם לא הייתי בה,אף לא שמעתי עליה ממנו.
אחוזה רחבת ידיים ויפיפיה,באמצע שום מקום,צמחייה עשבונית מקיפה את המקום,נראה כמו מקום בריחה יפיפה,רחוק מחיי העיר הרועשים והמעייפים.
״איך מעולם לא שמעתי על המקום הזה ממך בייקר?״ אני שואל ומרים את גבתי.
״אני בא לכאן די הרבה... חיי העיר יכולים להיות רועשים מדי עבורי,אז המקום הזה הוא החלום המתגשם שלי״ הוא עונה.
לידיה
אדיסון! אדיסון!
אני צורחת,שוב ושוב,צורחת ודופקת על החלון,אך אין טעם,הוא נעל אותי בחדרי היום כי ניסיתי לברוח בשנית,וזה העונש שלי.
דמעות זולגות על פניי,החלון ממוגן,קירות החדר מבודדות רעשים,והדלת נעולה,האופציות שלי דלות במיוחד וזמני מתקתק,אינני יודעת מה לעשות עוד,האם הסוף קרב,האם יצילו אותי?
אדיסון
״הבית הזה יפיפה סיימון,אכפת לך שאסתכל מסביב?״ אני שואלת,ואלכס מכחכח בגרונו,על מנת להזהיר אותי.
״די אלכס,כמובן אדיסון,אני שמח לשמוע שאת מעריכה את הדרך שבה עיצבתי את המקום״ הוא עונה ולוגם מן התה.
אני מהנהנת ועולה למעלה אל הקומה השנייה,מנסה לפתוח כל דלת אפשרית,כל דלת מציגה חדר שינה או חדר עבודה יפיפיה,אני המשכתי לחפש,אך לפתע,דף נייר קטן התגלגל תחת סף הדלת.
״אדי,בבקשה תברחי,הוא פסיכופט,תזעיקי עזרה ותצילי את עצמך-את יודעת מי״
ליבי נפל.
מיהרתי לרוץ במורד המדרגות למצוא את אלכס.
ושם ראיתי אותו,דמעות יורדות תחת לחיו,גופו קשור,וטייפ עוטף את פיו.
אין זכר לסיימון.
אני מנסה לחזור חזרה אל אותו חדר נעול,אך כאשר הסתובבתי שם הוא חיכה לי,ומוט ברזל בידו.
״לא היית צריכה לחטט יותר מדי,אדי״ הוא אומר ומתקדם לעברי,מוט הברזל מתנודד מצד לצד.
אך בדיוק כאשר אני מנסה לברוח.
בום.
אני נופלת על הרצפה,הכל נראה מטושטש.
אני מצטערת לידי,פישלתי.
״לילה טוב,אדיסון״ הוא אומר בלגלוג.
וזה הוא הדבר האחרון שאני שומעת.