עומרי ואני הולכים בדממת אלחוט בין השבילים החצובים בין הקברים. מאות אבנים שמאחורי כל אחד סיפור, משפחה, טרגדיה. נשמות שנעלמו מהעולם ביום אחד, שאחריו שום דבר לא נשאר כמו שהשאירו אותו. אני צועדים מתחת לשמש הקופחת עד שאנו מגיעים לטרגדיה הפרטית שלנו. לאבן של יובל.
"לא היינו פה יחד מאז השלושים שלו." אני מסתכלת על עיניו של עומרי והוא עוצם אותם. נזכרת איך החזיק אותי באזכרה הראשונה של יובל, שלא אתמוטט. עומרי מתעלם מהעובדה שזרקתי לאויר, נראה שהיא גרמה לו לצער יותר מכפי שהתכוונתי.
הוא ניגש לקבר של יובל ושופך עליו בקבוק מים שהוציא מהבגאז' שלו. הוא מסדר על הקבר את האבנים הקטנות המונחות עליו ופועל באוטמטיות. כאילו עושה זאת בשגרה.
אני הולכת אחריו, המים הצלולים ששפך כעת עכורים, נשפכים מטה בגלים גלים, ומחלחלים אל האדמה. אני שמה את ידיי על האבן הקרה ומרשה לעצמי לדבר עם יובל בליבי. אני מספרת לו הכל, אני מספרת לו למה לא באתי חמש שנים, אני מספרת לו על האחיינית היפה שלו, על התוכנית שלי, על עומרי. הוא מקשיב לי, כמו תמיד, אני מרגישה את זה.
"אתה לא רוצה להגיד לו משהו?" אני מרימה את ראשי לאחר דקות ארוכות אל עומרי שעומד מרוחק. מלבד לנקות ולסדר את הקבר, לא נראה שהוא עשה יותר מידי.
"אני לא צריך את החתיכת אבן הזו כדי לדבר עם חבר שלי. אני עושה את זה כל יום."
"אז למה באנו לכאן?"
"הרגשתי שאת צריכה את זה" הוא לא חושב פעמיים. ושוב ההבזק מהעבר שוטף את דמותו מהווה, שתלטן וחזק. חושב שהוא יודע איך לדאוג לי. ליתר דיוק, הוא יודע איך לדאוג לי. זה באמת מה שהייתי צריכה.
"תודה" אני לוחשת מובסת, הוא מכיר אותי טוב מידי.
בדרך חזרה למלון השתיקה מתחלפת בדיבורים בלתי פוסקים של עומרי, אבל, לא איתי. הדיבורית באוטו עובדת ללא הרף הוא מקבל שיחות עסקים מאמריקה, מדבר באנגלית בחיוך הזה שלו הוא שולט במצב ויודע איך לתמרן את כולם. המבטא שלו חלק והוא כריזמטי וסוחף, משחיל מידי פעם בדיחה או הלצה.
"מאיפה האנגלית הזאת?" אני שואלת בפליאה שהוא מדומם את המנוע ואיתו את הדיבורית. סוף סוף אני מרגישה בנוח להשחיל משפט בעצמי.
"חייתי באמריקה, אני מזכיר לך"
"אתה לא צריך להזכיר" אני יוצאת מהרכב וטורקת את הדלת אחריי, נראה שהוא לחץ על איזה כפתור אצלי.
"הדלת תסגר גם אם לא תשברי אותה" הוא צועק מאחוריי כשאני מתקדמת בצעדים מהירים אל כניסת המלון, מתרחקת ממנו. צעדיו שלו נשמעים כבדים יותר מאחורי, הוא משיג אותי. ידו לופתת את פרק כף ידי ומכריחה אותי להסתובב אליו.
"למה התהפכת פתאום?" הוא לא כועס, לא מרים את הקול. שואל בקור רוח, כדי לדעת באמת.
"תן לי ללכת" זה כל מה אני מצליחה להגיד. אני מושכת את ידי והוא משחרר אותי.
YOU ARE READING
אֵלִי
General Fictionאלינור כולם אומרים שקרני השמש צבעו את שיערה בעצמם, והים הכחול שטף את עיניה- היהלום של אילת ככה קוראים לה כולם. השמיים של אלי נופלים על ראשה כשאחיה, אהוב ליבה, שגידל אותה מאז היתה תינוקת- נהרג. השמיים של אלי נעלמים לגמרי כשעומרי, חברו הטוב, בו היי...
