פרק 2- הטריגר

1.2K 191 34
                                    


"א..אל..ינור?" היא ממגמת בקול רועד ופותחת את השער, כעת, שום דבר לא חוצץ בינינו.

אני שותקת לעוד שניה שעוברת מהר מידי. לא מסוגלת לשאת את זה עוד. אני מרגישה שחזרתי הביתה. מבלי להגיד מילה אני פשוט נופלת על זרעותיה כמו ילדה קטנה שאמא הגיעה לאסוף אותה אחרי יום ארוך בגן. היא לא משתהה לשניה ומאמצת אותי לחיקה. ידה החמה עוטפת אותי וציפורניה הארוכות והאדומות מערסלות את ראשי. ריח הבושם החזק שלה מעלה במוחי זכרונות יפים ומחושים של בית וילדות.

"בואי, כנסי" היא משחררת אותי מחיקה ונמתחת מעט אחורה כדי להביט בפניי. מילותיה כמו מלטפות את גופי הכואב. מבטה ספק מבולבל ספק מרחם. אני מהנהנת לה ברצון ומובלת אחריה אל תוך הבית. אני מציצה על זוהר המעורסלת בידיי ומבחינה כי נרדמה על זרעותיי.

לא הרבה השתנה מהבית. הוא נשאר כמעט כפי שזכרתי אותו. סלון העור הלבן הכבד עדיין מוצב בסלון מעוטר בכריות בגוונים צבעוניים. השטיח הוחלף לשטיח פרסי חדש, גדול יותר. על הקיר עוד תלויות אוסף החמסות שלה.
אני סורקת את עיניי מסביב ורואה את הספריה הגדולה במסדרון עמוסה בתמונות ממוסגרות, אני די רחוקה כדי לראות את הדמויות שבתמונות.
הכל מרגיש כמעט אותו דבר, כאילו לא עברו שמונה השנים הללו.

אני מניחה את זוהר על הספה בסלון ונושקת לפניה היפות, אהובה חוזרת ממעמקי המטבח עם כוס מים צוננת.

"תודה" אני מלקקת את שפתיי. הייתי צריכה את זה אחרי שהלכתי ברגל כמעט את כל העיר עם פעוטה על הידיים.

"אני לא מאמינה שזו את" קולה כמעט עצוב, היא טופחת על פניי ואז עוברת לטפוח על שיערי המכוסה.

אני נושכת את שפתי ומרכינה את ראשי. מזווית עיניי אני תופסת את שולי החצאית שלי מתנות סביב עכביי, הבושה שוטפת אותי. עזבתי הכל מבלי להפרד ממנה, פתחתי בחיים חדשים בזמן שמחקתי את כל חיי הקודמים. הפכתי להיות מישהי אחרת, חלשה ואבודה. איך היה לי האומץ להגיע הנה בכלל?

"תרימי את הראש נשמה שלי" צמידיה מרשרשים כשהיא מלטפת את פניי.

"הוא לא פה נכון?" אני ממהרת לשאול את הדבר שאני הכי חרדה ממנו. את הדאגה שיושבת לי על הלב כמו משקולת כבדה במיוחד.

"הלוואי והוא היה פה כפרה עלייך, הוא ביבשת של אמריקה רחוק מאמא שלו" היא מצחקקת בעצב וליבי נמחץ.

"היא שלך?" היא מחווה בראשה אל זוהר, אני לא יודעת מה היא חושבת על העובדה שיש לי ילדה.

"כן" למרות הספק אני מכריזה בגאווה. היא הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי, היא הסיבה לנשימות שאני נושמת ממש עכשיו.

"שאלוהים ישמור עליה. יפה כמו אמא שלה" חיוך כנה מבליח משפתיה של אהובה.

"תודה"

אֵלִיWhere stories live. Discover now