אֵלִי

פרק 1- לחזור הביתה

המאבטח של תחנת הרכבת עשה עימי חסד כשנתן לי להכנס לתחנה עוד לפני שנפתחה.
נראה ששישלמתי על האירוח המוקדם במבטיו שהיו מלאי רחמים. מבטים רושפים שיכלו לשרוף כפר שלם.
השעה ארבע לפנות בוקר, עוד שעה ועשרים ושלוש דקות תצא מכאן הרכבת הראשונה דרומה.
למזלי, זוהר נחרה כל הדרך הנה, כאילו ידעה בתוך ליבה שאמא מתכננת משהו גדול הלילה. כמו מהיום שנולדה גם היום היא הרגישה אותי והבינה שאני צריכה את שיתוף הפעולה שלה הלילה, ונפלה עמוק למחוזות השינה.
או שמא אולי זה כדור השינה שהצלחתי להשיג כמעט בדם ממר כץ הרוקח.
גופי דואב מההליכה הארוכה בקור המקפיא. ידיי שנשאו עליהן כל הדרך את הקטנה שלי, רועדות מרוב מאמץ.
אני מוצאת לעצמי קיר פנוי, לא שזו משימה קשה בתחנת רכבת לפני עלות השחר.
אני מורידה מגופי שכבה אחת, ומכווצ׳צ׳ת את העליונית הצמרירית לכדור שישמש ככרית לראשי. אני משעינה את ראשי על יצועיי המאולתרים ומערסלת את זוהר על ידי.
התנוחה לא נוחה, ידיי עדיין כואבות וראשי הפועם מתקשה להשען על הקיר הקשה.
אני מחליטה לשנות פוזיציה ולפחות להשכיב את זוהר על ברכיי, ידיי כבר שורפות ממאמץ.
אני מקלפת ממנה באיטיות את השמיכה ופורשת אותה על רצפת תחנת הרכבת, מתכננת להשכיב אותה עליה כך שירכיי ישמשו כרית לראשה
אני משיאה אותה אט אט על פי התכנון אבל ברגע של תנועה חדה מידי עיניה מעפעפות.

"אמא?"

שיט.
תרגעי, אלינור, הכל בסדר. החלק הכמעט הכי קשה מאחוריכם. כל שנשאר הוא לנסות להעביר את השעה וחצי שנותרה ולהעלות על הרכבת. את תעמדי בזה גם אם תצטרכי במקביל להעסיק את הפעוטה החשדנית שלך.

"אמא כאן." אני מלטפת את פנייה כשעיניה נפקחות; כמו שני אגמים צלולים ועמוקים שמביטים אליי ומבקשים ממני לצלול לתוכם.
אני מתמסרת לבקשה ללא מילים ומנסה להטביע בהם גם את כל דאגותיי. אך לשווא. הדאגות שלקחתי איתי כבדות יותר מגופה של זוהר, ששימש לי כמשא לאורך כל הדרך. "תשני זוזו שלי"

"איפה אנחנו?" היא מסתכלת אליי בעיניה הגדולות, היא מטושטשת מהבונדוזיאפנים הפעילים בסם שקיבלה, אבל היא לוחמת קטנה.

"אנחנו ברכבת. זוכרת שהבטחתי לך שיום אחד אמא תיקח אותך וניסע ברכבת?" קולי רועד, הדמעות עולות כמו פלוגת מחץ אל תוך גרוני כמו צבא שפולש אל שטח המטרה.

"כן" חיוך חולמני עולה על פניה "רכבת" היא ממלמלת בחיוך לפני ששוב נרדמת לשינה עמוקה. וזה תמצית התפקיד שלי כאמא. לצייר לה שהכל ורוד גם שהכל אפור וחשוך. לספר לה שאנחנו בטיול ברכבת כשאנחנו בורחות. זוהר תחשוב שהיא נוסעת ברכבת, בעוד שהיא פליטה. אבל היא לא תדע על כך, כי אני אגן עליה. כמו שגופי מגן על שלה כעת, וכמו שליבי מגן על ליבה.

הכדור לא ימשיך להשפיע לעוד הרבה זמן ואז אצטרך לתת לה יותר הסברים. למה אמא תלשה אותו מהמיטה שלה באמצע הלילה. שלפה אותו חסרת כל וברחה איתה הרחק מכל מה שהיא מכירה. מהחדר שלה עם המיטה הקטנה ומדפי הצעצועים. מהגן שלה, מסבתא אסתר, משמלות השבת שכל כך אהבה. לכל אלה אולי אצליח למצוא את המילים, אבל לא אצליח להסביר לה, למה לקחתי אותה מאבא.