היומיים הבאים חולפים בנחת. אהובה באינסטינקטים החדים שלה מזהה את הצורך שלי במנוחה ובדרכי הקסם שלה מצליחה להגיע לזוהר הביישנית שלי. אנחנו מעבירות את הבקרים יחד בארוחות בוקר בחצר, ולאחר מכן אהובה שולחת אותי לנוח ותופסת פיקוד על זוהר. מסתבר שהשתיים נהנות יחד. זוהר עוזרת לאהובה במטבח, בקניות ונראה שגם אהובה נהנית בחברתה של זוהר. אהובה היא תמיד היתה אימהית ואהבה להאכיל את עומרי וכל שלל חבריו, נראה שעכשיו היא סוף סוף יכולה לממש את זה מחדש.
אולי מהצד זה נראה שאני נחה; אני חסרת מעש, מבלה את רוב היום מרוחה על הספה בזמן שדואגים לי להכל. לילדה שלי, לאוכל שתיה ואפילו כביסה. אבל, המוח שלי רחוק מלנוח. הוא קודח ללא הרף. מנסה לבדו בלי עזרה מאף אחד לפתור את הר הבעיות שבניתי אט אט והשארתי מאחורי כשברחתי. זה לא סתם הר, זה הוא הר געש ואני יודעת שהוא עומד להתפוצץ בכל רגע.
"אלינורה" אהובה מקיצה אותי ממחשבותי, מעוד זמנים מתים ביום שאני שוכבת בחדר שלו בוהה בתקרה, האקשן הגדול ביותר שנכנס לסדר יומי הוא המאוורר הדולק שמסתובב הנה והנה כמו מחשבותי המתרוצצות בראשי.
"כן, סליחה שנתקעתי בחדר. אני כבר יוצאת אליכן" אני מתיקה את מבטי השקוע בתקרה אל עיניה החמות של אהובה. היא אוחזת בידה מגבת מטבח, היא תמיד בעשיה.
"הכל בסדר, נשמה שלי. תמשיכי לנוח, רק רציתי לשאול מה את רוצה לארוחת ערב?" אהובה הגיע ברגע רגיש מידי. ברגע בו חשבתי על הנקודה הכי רגישה ומפחידה וכואבת, בחום ובאהבה שלה שהיו חסרים לי כל כך הרבה זמן היא לוחצת חזק על אותה נקודה ומפעילה את כפתורי הדמעות בעיניי.
"אוי, נשמה שלי" היא סוגרת אחריה את הדלת וממהרת לשבת לידי, ידיה החמות מערסלות את גופי אליה כיאלו הייתי התינקת שלה. "זה משהו שעשיתי?"
"לא לא" אני ממהרת להבהיר לה "את כל כך טובה אליי." אני מייבבת.
"זה בגלל שהחזקת בפנים כל כך הרבה זמן, אלוהים יודע עם מי יכולת לדבר שם. זה טוב שאת מוציאה עכשיו" היא מנשקת את מצחי בחום, כמה זמן לא דיברו אלי כמו לילדה קטנה שכל מה שחסר לה זה רק חום ואהבה.
"אל תדאגי אלינקה הכל יסתדר בסוף." היא ממשיכה במילותיה, מדברת בכאב ונראה שזורעת תפילה במילותיה. זה נראה כאילו היא בעצמה לא מאמינה לעצמה עד הסוף.
"אהובה את-״ לאחר זמן מה שאני מתרפקת בזרעותיה ורק חום גופה מנחם את הכאב שבתוכי אני אוזרת אומץ לשאול "אהובה את דיברת איתו?" אני שואלת את השאלה שישבה לי על קצה הלשון, מאז הגעתי הנה. פחדתי כל הזמן הזה לשאול כי פחדתי מהתשובה.
"עם עומרי?" היא שואלת במקומי, לא יכלתי אני להעלות את שמו ולגלגל את צירוף האותיות הקדוש על לשוני. אני רק מצליחה להנהן. "אני אגיד לך את האמת אלינקה, התחמקתי מהשיחה איתו מאז שבאת, אני לא יודעת מה להגיד לו אפילו"
YOU ARE READING
אֵלִי
General Fictionאלינור כולם אומרים שקרני השמש צבעו את שיערה בעצמם, והים הכחול שטף את עיניה- היהלום של אילת ככה קוראים לה כולם. השמיים של אלי נופלים על ראשה כשאחיה, אהוב ליבה, שגידל אותה מאז היתה תינוקת- נהרג. השמיים של אלי נעלמים לגמרי כשעומרי, חברו הטוב, בו היי...
