Literature Late Class

0.2

״חזרתי הביתה!״ צעקתי כשנכנסתי לבית הגדול, כרגיל, אין תשובה.
יום חמישי, מחר אנחנו אמורים להגיש את הרעיונות לסיפור שלנו בספרות, ואני אפילו לא התחלתי.
אז בשביל לנסות לדחות את הבלתי נמנע, בואו ואספר לכם על היומיים הראשונים שלי בבית הספר.
ניסיתי להתחבר עם קורטני, ומסתבר שאנחנו ממש דומות. גם ההורים שלה נוסעים דיי הרבה בגלל העבודה ושזו השנה השנייה שלה פה. וזוכרים שאמרתי שיש לה לוק של דוגמנית? אז כן, היא באמת דוגמנית.
בכל מיקרה, היא משתייכת לקבוצה של המקובלים, ואני מודה שדיי היה קשה לי להיקלט. ביקשתי שתראה לי את בית הספר והיא הסכימה. אך בכל פעם שהיא ראתה את אחת מהחברים שלה, או את החבר שלה, מייקל, היא כאילו שכחה מימני והייתי צריכה לחכות שיסיימו לדבר על כל השטויות שלהם. בדר״כ היא גם הציגה אותי להם, אך רק חלקם לא היו אדישים ומתנשאים כלפיי, התלמידה החדשה והלא מוכרת.
ישבתי איתה בהפסקות אוכל, אבל דיי הרגשתי לא קשורה, למרות שהיא ניסתה לשתף אותי בשיחה לפעמים.
אני באמת צריכה למצוא עוד חברות. כי יום יבוא, והיא תצטרך לבחור ביני לבין חברה אחרת שלה, והיא לא תבחר בי, זה בטוח.
קורטני אמרה לי לחכות קצת, שזו רק תחילת שנה ושתיכף יתחילו כל המסיבות השוות. שאני אשתלב בקלילות.. אבל אני לא כלכך בטוחה לגבי זה. אני משתכרת בקלות ואני לא ממש מחבבת את אני השיכורה, ואני בטוחה שאחרי שתראו אותי אחרי 2,3 שוטים גם אתם לא.
אז כמו שהזכרתי מיקודם, הבית שלי היה ריק, כרגיל.
אכלתי סלט עם צ׳יפס שאני מחביאה מאמא שלי עמוק במגירה הסודית שלי במקרר, זו שהיא אף פעם לא פותחת, כי היא כלכך קטנה, כלכך קטנה אפילו ל0% שומן. חה, בדיחת שומן טובה קנדל [לאנכוןזההיהכושל]. היי פייב.
צפיתי בהאנטומיה בזמן שאכלתי, אמא שלי הייתה אומרת שזה מפריע לפעולת העיכול הטבעית, אך זה ממש לא מעניין אותי, והיא בכלל לא כאן. היא בעבודה המזדיינת שלה. סליחה.
אחרי שסיימתי 3 פרקים ישבתי להכין את העבודה שלי בספרות. כשבמקרה הודעה מקורטני ׳הפריעה׳ לי (תודה לך.)
׳הייי קנדלל, יש מחר מסיבה (יום ״שישי-מסיבה״ הראשון להשנה עאעאע) ב9 בבית של מייקללל (החבר שלי למקרה ששכחת) ברור לך שאת באה??? אני אראה אותך שםםם xx קורטני.׳
מסיבה? ווהו ממש מתרגשת [לא].
בכל מקרה.. הנחתי את הפלאפון בצד, פתחתי את הלפטופ שלי, נכנסת לוורד.
עבודת כתיבה שנתית בספרות-הסיפור שלי/קנדל קרטר.
זו הייתה הכותרת. שלא תחשבו אחרת, אם היה לי איזה פראייר שיעשה לי את העבודות בספרות כמו בדר״כ, הייתי הולכת על זה. הבעיה היא שעוד לא ממש יצא לי להכיר יותר מידיי פראיירים. אני לא בטוחה שקורטני כזו חכמה, או שתרצה בכלל לעשות לי את העבודה.. אל תשאלו אותי איך היא מתמודדת עם שלה.
בכל מקרה, על מה אני אכתוב? שום רעיון. מה בכלל יש בסיפורים שאנשים קוראים אותם? תצאו מהדפים, תחיו את החיים! ספרים זו לא המציאות, סתם קשקוש ובזבוז זמן. אני רצינית.
׳תחיו את החיים׳ המשפט הזה עמד בראשי.
״תחיו את החיים..״ מלמלתי בקול, כשלפתע רעיון בראשי צץ.
אני אכתוב על עצמי. זה יהיה יומן של נערה מתבגרת שעוברת לבית ספר חדש. המורה לעולם לא יקלוט שזו אני אם אני אשנה פרטים ושמות.. זה יהיה כל כך קל, לכתוב את החיים שלך. באיזי.
״הרעיון שלי לסיפור שאכתוב השנה הוא על נערה מתבגרת,״ המילים החלו לזרום ואני הקלדתי. ״נערה מתבגרת אשר עוברת לבית ספר חדש ומכירה חברים חדשים וחווה חוויות חדשות.״
זה מספיק, לא? אך משהו גרם בי להמשיך. סוףסוף משהו שאוכל לשתף עם מישהו.
׳לנערה קוראים סאמר, היא יפהפייה ומדגמנת. היא גרה בקונטיקט והיא בת 17 וחצי, כיתה י״ב. ההורים שלה כל הזמן נוסעים ממדינה למדינה, ורוב הזמן היא לבד בבית, לגמרי לבד. וזה קשה לפעמים, זה קשה לפעמים להיות לבד בלי הורם שיריבו איתך על דברים שטותיים, בלי לראות סרטים משפחתיים או לאכול ארוחות משפחתיות אף פעם. האמת היא שרוב הזמן סאמר מרגישה בודדה..״ כשכתבתי את המילה האחרונה הרגשתי דמעה זולגת במורד לחיי. מה זה? למה אני בוכה? וואו קנדל, רמה חדשה של טמטום, להתרגש מעובדה בסיסית שקבעת על עצמך בעבודה בספרות. מדהים, אני מדהימה את עצמי בכל פעם מחדש.
זהו להיום, לבסוף החלטתי וניגבתי את אותה דמעה מעצבנת. שלחתי למורה שלי גרי משהו את מה שכתבתי עכשיו באימייל, בוהה בצג המחשב עד שזה ישלח.
אני לא בוכה מכלום. יש לי מזל שאף אחד לא ראה אותי עכשיו, אסור לאף אחד בחיים לראות אותי בוכה. אני לא רוצה להיראות חלשה, כי אני יודעת שאני חלשה, מבפנים.
כמו שאני יודעת שאני לגמרי לבד, בלי אף אחד שיאהב, יתייחס, יפרגן.
אולי אתם לפעמים רבים עם ההורים שלכם, מרגישים שאתם שונאים אותם בכל ליבכם. טוב, אני רק מחכה ליום הזה בו יהיה לי על מה לריב עם אמא שלי ואבא שלי חוץ מאשר זה שהם נוטשים אותי כל הזמן, או על זה שהם מכניסים רק אוכל דיאטטי הביתה ושאכפת להם רק מכסף. כסף, כסף, כסף.
כי אם הייתם במקומי, לא הייתם חושבים לפעמים שההורים שלכם שונאים אתכם. אתם צריכים לומר על כך תודה.
כי אני? אני חושבת כך כל הזמן.

מטרה:
15 הצבעות
5 תגובות