קבלן דברן (30)

232 18 0
                                    

-נקודת מבט כריסטיאן-

אני ופריסיליה יוצאים מדלתות בית המלון יחד בשעת בוקר מאוחרת, בדרכינו לפגישה עם הקבלן של הבנייה של בניין הדירות. העובדה שנשארו לנו עוד שבועיים בודדים, עד שנעשה את דרכינו חזרה לניו יורק, מותירה אותי המום.

הזמן עובר מאוד מהר לאחרונה. אני ופריסיליה מתקדמים לאט לאט החוצה, בדרכינו לחנייה המיוחלת. חבורת פאפרצי קולטים את נוכוחותינו והיא מביטה בי בשעשוע.

אני מחזיר לה את אותו המבט הנערי והמשועשע ואוחז בידה. הגיע הזמן לשחק בפאפרצי קצת. אנחנו מתקדמים אחוזי ידיים לרכב שלי, בזמן זה אני טוחב את ידי השנייה בכיס מכנסיי, מוציא את השלט הרחוק של הרכב, ופותח אותו.

הפאפרצי הולכים מסביבנו ומצלמים תמונות רבות, העובדה שאנחנו אחוזי ידיים, בעיקר אחרי השמועות האחרונות שהתפרסמו מהרגע שנחתנו בוושינגטון, מאומתות בתמונה אחת כרגע.

אנחנו מגיעים לרכב ואני מוביל את פריסיליה בבטחה לצד שלה של הרכב, פותח את הדלת בעבורה ועוזר לה להשתחל פנימה. סוגר את הדלת מיד אחרייה בעדינות.

אני עושה את דרכי לתא הנהג, ופותח את הדלת. אני נכנס פנימה, ומניע את הרכב בזריזות. תוך שתי דקות קצרות אנחנו משאירים את הפאפרצי מאחורינו,בדרכנו לאתר הבנייה של הפרוייקט ההוא שהתחלנו, בתור רק שותפים.

היד שלי מוצאת את עצמה נחה על ירכה הרכה של פריסיליה, ואני מנסה להאזין לנשימותיה, להבין אולי היא לחוצה, או מודאגת. אך נשימותיה קצובות ורגועות, משמע נוח לה עם המגע הקל שלי.

״נשארו שבועיים הא?״ היא אומרת בשקט ואני מהנהן בחיוך,״הזמן עובר מהר״ אני משיב והיא מהמהמת בקולה. ״הייתי היום בבית קפה עם לוק״ היא מספרת כבדרך אגב,ואני זורק לה מבט קטן, מחזיר לאחר שניות את מבטי על הכביש הסואן. ״איך היה?״ אני מתעניין. ״דיברנו הרבה, אבל המלצרית-מסתבר, זיהתה אותי ותיחקרה אותי בעדינות לגבינו. יותר מזה-היא הצטלמה איתי״ היא אומרת בטון קליל, ואני מגחך,

״נהיית סלב פרקאר?״ אני שואל בציניות והיא צוחקת ״נולדתי סלב כריסי״ היא מחזירה את אותן התשובות המתחכמות שתמיד הרגו אותי. ״חזרי על מה שאמרת, תחקרה אותך לגבינו?״ אני שואל בבלבול, נזכר שהזכירה משהו כזה במשפט שלה. והיא מגלגלת את עינייה בצחוק, האוויר מאוד קליל מסביבנו, והזמן שאנחנו מבלים יחד מאוד נעים לשנינו.

״היא שאלה האם זה באמת אמיתי.
הזוגיות שלנו, שעכשיו נמצאת בתחת של כל אדם שני.וסיפרה לי שאנחנו דמויות לחיקוי בעבורה. היא הייתה מאוד ביישנית ונבוכה למולי״ היא מספרת ואני מגחך בשנית, ״נראה שמאז שנכנסתי לחייך קורים לך דברים מוזרים״ אני מציין והיא מגחחת,״דווקא התחלת להתחבב עליי כריסי, אל תהרוס את זה״ היא אומרת ואני זורק לה מבט חם
,״ גם במידה וארצה להרוס את זה, את לא ממש מסוגלת לשנוא אותי גברת פריסיליה פרקאר. את יותר מידי מאוהבת בי״ אני אומר והיא מגלגלת עינייה באדישות ״מישהו כאן בטוח בעצמו״ היא מזמרת באדישות ואני ממשיך באותה הרוטינה הבטוחה,״אני בטוח כי אני יודע״ אני אומר לבסוף והיא מהמהמת בקולה, לא ממשיכה את השיח.
לבסוף, היא מרימה את ידי שנחה על ירכה לשפתייה ונושקת לה בעדינות. מעבירה לי שלא בדיוק טעיתי לגבי מה שטענתי קודם.

*
אני חונה את הרכב למול בניין ענק, הפרוייקט המשותף שלנו. בפעם האחרונה שביקרנו כאן הכל היה ממש ביסודות שלו, בטון ואפר.

ועכשיו, ניצב מלפנינו בניין מגורים ענק ומרשים בגודלו. הבניין עדיין לא נראה בשיאו, אך ההתקדמות ניכרת.

אני ופריסיליה יוצאים מהרכב, הולכים קרובים אחד לשנייה. ג'ייקוב אמרני, שבדיוק מדבר עם עוד עובד בניין, קולט את נכוחותינו ונוטש את השיחה הקודמת שלו, ממהר לכיוונינו.

אני ופריסיליה נעצרים במקומנו בזמן שג׳ייקוב מצמצם את המרחק בינינו. ״אדון,מוריניו, גברת פרקאר. טוב לראותכם.״. הוא מברך ברשמיות, ולוחץ לכל אחד מאיתנו את ידו. המסכה האדישה והמוכרת נמצאת על הפנים של שנינו.

״כמו שאתם יכולים לראות, הבניין מתקדם בקצב מסחרר, האנשים שלי עובדים כאן ימים ולילות״ הוא אומר בטון זחוח ואני מביט בו במבט מרוצה. ״מתי הצפי לסיום הבנייה כולה?״ אני שואל וג׳ייקוב מחייך חיוך מרוצה. ידיו משולבות על חזהו בזחיחות וביטחון.

״בעוד שנה מהיום, יהיה לכם את הפרוייקט לגמרי מוכן. בנוסף לכל הרהיטים, הגינה, וכל הפינישים האחרונים״ הוא אומר בטון הבטחתי ופריסיליה מהנהנת בקרירות,״אני וכריסטיאן עוזבים את וושינגטון בקרוב אמרני. אנחנו מאוד מקווים שאתה לא חושב לעשות שטויות.״ היא אומרת באיום, טון קולה קריר ומזהיר. ג'ייקוב מביט בה ברצינות ״אל תדאגי פרקאר, אני לא מתכנן לאבד ביצה״ הוא אומר, מנסה להקליל את האווירה, אך פריסיליה עדיין מחזיקה אותה בצורה מפחידה ביותר בעבורו של הקבלן הדברן.

״אני מאוד מקווה שאתה מקשיב למילים שיוצאות לך מהפה אמרני. אני לא מעוניינת לחזור לכאן כי שמעתי שאתה עושה שטויות, או מדבר שטויות.״ היא אומרת באיום למולו, ג'ייקוב מכחכח בגרונו באי נעימות,״מובן״ הוא משיב בקול קטן ואני מהנהן בנוקשות,״נהדר. אשמח שתשלח לנו את העדכונים במייל, במה התקדמתם עד כה, מה הצפי לעתיד הקרוב, עניינים כספיים.
אני מצפה לראות את זה מופיע בתיבת המייל שלי עוד היום״ אני אומר בטון קשה וג׳ייקוב מהנהן באיטיות,״אין בעיה, תקבל את זה עוד היום״ הוא מבטיח ואני ופריסיליה מהנהנים בחדות. לאחר מכן אנחנו לוחצים ידיים לג׳ייקוב, ומסתובבים, מתקדמים בחזרה יחדיו למכונית.

להתנדף-evaporateWhere stories live. Discover now