857 מילים
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
"כמה זמן הייתי מחוסר הכרה?" היה הדבר הראשון שטאהיונג שאל כשסוקג'ין עזר לו להתיישב במיטה הלא נוחה וסידר לו את הכריות.
הוא לא שאל מה קרה, הוא הצליח להבין טוב מאוד לבד.
"יומיים."
יומיים?!
יומיים שלמים בהם הוא פשוט שכב ללא תזוזה במיטת בית חולים בזמן שהחברים שלו דואגים לו והרופאים בטח הבינו מה קרה לו ו-
אוי לא.
לא, לא, לא.
הם לא יכולים לדעת!!
אם מישהו ידע הם ישר ינסו להאכיל את טאהיונג והם לא יורידו ממנו את העיניים ובטח יאשפזו אותו לנצח והוא בסוף ילך לבית חולים פסיכיאטרי או משהו כזה והוא יאכל בסוף והוא ישמין ו-
"טאה. טאה! תנשום! תנשום, אוקיי? אתה חייב להמשיך לנשום."
טאהיונג לא שם לב שהוא הפסיק לנשום עד שריאותיו התחילו לשרוף וקולו של סוקג'ין הזכיר לו שזו פעולה חיונית לחיים.
לאט ובזהירות הוא לקח נשימות עמוקות, מרגיש את ראותיו מתמלאות באוויר, לפני שפנה להביט שוב בהיונג הכי גדול שלו.
"אני אלך לקרוא לשאר, בסדר? כולנו דאגנו לך מאוד, ואני בטוח שהם ישמחו לדעת שהתעוררת סוף סוף." למרות הדאגה שנראתה בתווי פניו היפים של ג'ין, הוא עזב את החדר כדי לקרוא לחמישה הנותרים לתוך החדר.
הם נכנסו במהרה ורצו למיטה של המטופל, חלקם בעיניים אדומות ונפוחות מבכי וחלקם נראו כאילו לא ישנו כלל.
"טאה אני כל כך מצטער- אני הייתי צריך להיות חבר טוב יותר- אתה עזרת לי ואני לא עזרתי לך ואתה הנפש התאומה שלי אבל לא הייתי שם בשבילך כשהיית צריך אותי ואני כל כך, כל כך מצטער!" ג'ימין פרץ בבכי קורע לב וטאהיונג מיד משך אותו לחיבוק, "זה בסדר, צ'ים, אני מעולם לא כעסתי עליך. על אף אחד מכם." הוא פנה לשאר, שהשפילו את מבטיהם.
"היית צריך." קולו השקט של יונגי נשמע פתאום. הוא נראה ממש נורא, עם שיער מבולגן ושקיות שחורות מתחת לעיניים שלו שהיו שטופות דם ועורו שהיה חיוור מהרגיל. ההבעה האדישה הרגילה שלו הוחלפה ברצינית ועצובה, ועיניו הביעו חרטה. "אנחנו היינו נוראיים אליך בזמן שאתה היית כל כך טוב אלינו, טאה. אנחנו מבקשים סליחה, ומקווים שתוכל לסלוח לנו על שגרמנו לך לפעול בצורה כל כך קיצונית כמו שעשית."
טאהיונג חייך בעדינות.
אז בכל זאת היה אכפת להם מספיק כדי שהם ירצו שיסלח להם.
אז בכל זאת היה אכפת להם מספיק כדי שיבכו עליו ויתחרטו וידאגו לו.
היה אכפת להם.
"אני סולח." הוא לחש ברכות, והם כולם החזירו לו חיוכים מלאי הקלה.
"אנחנו מתכוונים לעזור לך, טאהיונג. אתה בקרוב תחזור להיות בריא שוב, ואנחנו נעזור לך להרגיש טוב עם עצמך. בסדר?"
האמת, עכשיו כשנאמג'ון אמר את זה ככה, זה נשמע טוב לטאהיונג.
נשמע מדהים.
להיות בריא שוב?
לאכול נורמלי שוב?
להיות מסוגל לישון בלילה ולעולם לא לבכות מרוב שהבטן כאבה לו ומכמה שהוא רצה לאכול, רק קצת?
להפסיק להעביד את עצמו כל כך קשה?
רגע-...
"אוי לא!" הוא קרא פתאום והבהיל את כולם, "אני לא הייתי בעבודה יומיים, מה הבוס שלי יגיד?! ואפילו לא הודעתי לו- טוב, ברור, לא יכולתי,- אבל עדיין! אני ל-"
"תירגע, טאה, כבר טיפלתי בזה." הוסוק חייך אליו, "נסעתי לעבודה שלך היום בבוקר כדי להודיע למנהל שלך שאתה חולה, והוא מסר רפואה שלמה והודיע שאתה יכול לקחת שבוע חופש, כי אתה גם ככה עובד כל כך קשה. ויונטאן נמצא אצל ג'אנגקוק, הוא מסתדר יפה עם הכלב שלו."
טאהיונג הרגיש אסיר תודה - אבל רק לרגע, כי מיד אחר כך ג'אנגקוק דיבר, "יונטאן באמת מסתדר טוב עם באם, אבל כמה באמת עבדת? אף פעם לא אמרת לנו שאתה עובד בכלל."
סומק מבושה התפשט על לחייו של כחול השיער ולחישתו בקושי נשמעה בחדר הלבן כשענה, "כל יום, מסוף היום בבית ספר ועד לשבע בערב."
הבנים בהו בו בעיניים פעורות, אין פלא שכל מה שהוא עשה בבית ספר היה לישון!
הוא התיש את עצמו, לא אכל- ברור שהוא קרס!
"-ו... אחר כך רקדתי עד שתיים עשרה בלילה."
אם טאהיונג היה אומר דבר כזה לפני שלושה ימים, כל מה שהוא היה מקבל זה גיחוכים ובדיחות עליו.
עכשיו הוא קיבל מבטים המומים ועיניים מלאות בדאגה.
טאהיונג לא ידע מה יותר גרוע.
"אלוהים אדירים, טאה!" קרא סוקג'ין, "אתה העמסת על עצמך יותר מידי, מותק! אין פלא שקרסת.. אל תדאג, אני אכין לך ארוחה גדולה ואתה תחזור לתפקד במהירות, אני עכשיו אלך להכין לך אוכל-"
"אני לא רעב." ג'ין מיד השתתק למשמע טאהיונג שהשפיל את ראשו ושיחק עם קצה השמיכה שלו.
"טאה.." עיניו של המבוגר ביותר מביניהם התרככו, "חומד, אתה צריך לאכול. הרופאים אמרו שהצלעות שלך בולטות והעור שלך כולו צהוב ושבור, חסרים לך בגוף חומרים שישמרו עליך בריא.. אתה צריך לאכול-"
"אמרתי שאני לא רעב!" כחול השיער צעק פתאום וגרם לכולם להירתע, "אני לא רעב, אני לא רוצה לאכול! אני לא רוצה לאכול..." קולו נעשה שקט יותר לקראת סוף המשפט ועיניו התמלאו דמעות שוב.
"למה?" אחד מהם היה טיפש מספיק כדי לשאול, וכל ששת הנערים הבריאים שבחדר צפו באימה בחברם החולה - זו לגמרי הייתה מחלה והם כולם הסכימו על זה, אפילו טאהיונג - כשצחוק מריר בקע מגרונו בעוד דמעות זולגות על לחייו,
"למה? למה??? כי אני לא רוצה להיות פאקינג שמן, אני לא רוצה להיות מכוער! אני נראיתי כמו תפוח אדמה נפוח ומגעיל, ועכשיו שאני סוף סוף נראה קצת יותר טוב- אני לא מוכן לחזור לאיך שנראיתי פעם. אני לא רוצה לאכול. אני רוצה להיות בריא, אבל אני לא-" הוא נעצר ואז לחש, "אני מפחד."
"אוי, טאה.." ג'ימין מיהר לחבק אותו ואחריו כולם, יוצרים חיבוק קבוצתי סביב טאהיונג שעל המיטה.
"אני לא רוצה להיות שמן, אני לא רוצה.."
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
גייז שכחתי להעלות אתמול!!!!
יווווו סליחההה איזה מזל שנזכרתייייייי
תקבלו פיצוי😉🥰
YOU ARE READING
צחוקים
Fanfiction⚠️טריגר⚠️ בספר מדובר הרבה מאוד על הפרעות אכילה / הרעבה עצמית / תחילתה של אנורקסיה, לא מתאים לבעלי לב חלש / אנשים שיודעים שזה נושא קשה עבורם !!! הסוף טוב והדמות מתגברת על הפרעות האכילה שלה. • טאהיונג × BTS • כל הפרקים כבר מוכנים ויעלו פעמיים בשבוע, ב...
