הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 47

התנתקנו זה מזה, קצת חששתי להביט בעיניו של כריס, אך הוא רק הרים לעברי גבה שנעה בין שעשוע לבין 'רציני?'
הייתי זקוקה לעוד כמה רגעים שלא היו לי כדי להבין אם פעלתי בצורה שגויה לחלוטין או בסדר. למען האמת, ככה שהמוח שלי התעסק בכך יותר התשובה נתחבאה מלפניי, ובנוסף נגמרו לי הרגעים.
אבי כחכח בגרונו והפנינו מיד את תשומת ליבנו אליו "הוד מלכותך, אני-"
אבי הרים את ידו והוא השתתק מיד.
"קיבלתי את התשובה" המלך אמר במסכותיות "אני אמליץ לשניכם לשמור את מערכת היחסים הזו לעצמכם לבינתיים-"
"אבא-"
הוא נעץ בי את עיניו "ברצוני לדבר עם כריס לפני כן. בנוסף לא אוכל להרשות שביתי תצא עם אסיר, את מבינה, נכון?"
בלעתי רוק והשפלתי את מבטי. הוא צדק. ברור שהוא צדק. היה טיפשי מצידי לחשוב שיש תקווה.
בשם כל המלכים הקדומים, מה אני אמורה לעשות?
הייתי כה עסוקה בפחד שלי שכמעט פספסתי את המשפט שהגיע לאחר מכן. כמעט.
"עלינו לסדר כמה עניינים לפני שתוכלו להצהיר על יחסיכם בפומבי".
רגע.
מה-
קפצתי על אבא שלי בחיבוק הכי לא מלכותי שלי מימיי "אני אוהב אותך".
הוא חיבק אותי בחזרה ולחש "חסר לך שתאהבי אותי פחות בגלל שהבחור הצעיר נכנס לתמונה".
צחקתי.
אבא לקח את כריס לשיחה קצרה לאחר מכן. נשמע מפחיד, לעמיתו של דבר זה אכן היה מפחיד.
המלך הוא אבא שלי, אין לי מילים לתאר כמה אני אוהבת אותך, ומנגד, תמיד תהיהי טובתה של הממלכה תלויה באלו שלי.
יש גבול לדברים שאני יכולה לעשות או להחליט בנוגע לעצמי, כי בסופו של יום אני הנסיכה יורשת העצר של אורנוליה, יש לי תפקיד חשוב שאיש לא יכול למלא במקומי. אני חייבת לשאת אותו ולפיכך להתנהג בהתאם.
לא הכל אפשרי בשבילי, כמו שלא היה מעולם.
ולכן, למרות הכל חששתי מהשיחה שלו עם אבי.
מסתבר שלא היה לי באמת ממה לחשוש.
"היי" לחשתי לכריס באותו הרגע שבו הכניס לפיו כף מלאה באורז חלומי.
"כן" אמר בפה מלא. רואים שהוא לא גדל בארמון.
כחכחתי בגרוני ביובש "איך היה?"
בדרך כלל לא הייתי שואלת שאלה כזו בשולחן האוכל, אך כיוון שהיינו עשרים איש סביב השולחן, כלומר, המון רעש, בעיקר אחרי שילדי משפחת רודריגז שברו את הדממה ההתחלתית, לא חששתי שמא ישמעו אותנו.
"הוד מלכותו הפתיע אותי" הוא אמר מבלי ךהביט בי ואני הרגשתי את עצביי נמרטים בלחץ.
"ו...?"
"חשבתי שהוא ישנא אותי או יאיים עלי, את יודעת, לא היה כיף להיות בכלא כך ש... היו לי ציפיות מסוימות ולא נעימות".
הוא חייב לעצור כל הזמן.
"ו...?"
הוא סובב את ראשו להביט בי "למה את לא אוכלת?"
בעטתי לו ברגל והוא צחק ומשך לעברו כמה מבטים.
"בפעם הבאה זה יכאב יותר" הבטחתי לו בשיניים חשוקות.
"תרגעי, נסיכה" הוא עדיין חייך "המלך רק דיבר איתי קצת, הוא שאל על המשפחה שלי, עליי, על החיים בכפר, על התקופה איתך".
הוא שוב עצר אבך הפעם לא הספקתי לבעוט בו, הוא כנראה קלט אותי והמשיך "הוא סיפר לי אץ כל מה שידוע לו על אחי, דניאל".
הוא ליקק את שפתיו "סקיי..." הוא היסס לפני המשיך בחיוך דק "הוא ישחרר אותי רשמית מהכלא, מבחינה משפטית והכל, הוא אמר שנצטרך לעבוד על הפרטים הקטנים, כמו החלק עם המלכה, הוא חושב שנצטרך לחכות עוד קצת עד שנספר לה, הוא אמר שהיה לה קשה-" הוא אחז בידי מתחת לשולחן ולחץ עליה בעדינות "היה לה קשה עם היציאה שלך מהארון, היא צריכה עוד קצת זמן".
העברתי יד בשיערי והבטתי באמא, היא ישבה ליד אבי בראש השולחן, מול הוריו של כריס.
"כן" לחשתי "זמן".
הוא העביר את ידו אל רגלי וליטף את ירכי "היא תהיה בסדר, הכל יהיה בסדר, את עוד תראי".
הנהנתי באיטיות ולאחר הזדקפתי במקומי.
"אבל-" הוא אמר ואני מיד מיקדתי בו אץ כל תשומת ליבי לאור טון דיברו שהשתנה חמשהו אפל יותר.
"הוא אמר שאם אי פעם אפגע בך הוא יהרוג אותי במו ידיו" הוא משך בכתפיו "אם לא תעשי זאת לפניו".
חייכתי, גיששתי בידי אחר ידו הנסתרת ושילבתי את אצבעותיי באצבעותיו המחוספסות קלות מהעבודה "לא הייתי ממליצה לך לפגוע במשפחת בני המלוכה".
הוא חייך "תאמיני לי, זה לא נמצא בתכנון שלי".
"מזלך" נשמע קול חדש, ושנינו נפנינו להביט בריין, שומר הראש הפרטי שלי (לעתיד, כי... עדיין לא הספקתי לספר לו על החדשות).
הוא חייך חיוך כה מלחיץ שאלמלא הייתי מכירה אותו צמרמורת הייתה עוברת בגופי "כיוון שאני סבור שאני הייתי הבחור שהורג אותך".
כריס נראה לחוץ מעט אך הוא איפס את עצמי מיד "אנחנו עוד נהפוך לחברים הכי טובים".
ריין חייך "רק אם קיארה גם תהיה כלולה בזה, אתה מבין, אני לא יכול להסתכן במוות של עצמי, יש לי תפקיד חשוב לבצע" הוא החווה בראשו עליי.
כריס פקח את עיניו "קיארה" לחש ביראת כבוד "כמובן, כמובן שהיא נכללת".
התכוונתי לסובב את ראשי כדי לראות את המבט על פניו של ריין אבל הוא נעצר באמצע הדרך, ממש מולי, הישר בפניו של שון. שון, לבוש כולו שחורים שיערו פרוע בדרך יפה וידו נתונה בסדר, בחן אותנו.
כאילו על פי סימן, ריין הבחין בו גם הוא. זווית פיו של ריין עלתה בחיוך קטן והוא קרץ לצעיר ממנן. שון הסמיק והוריד את מבטו, מפגין עניין מרשים בברוקולי שבצלחתו.
אחרי שעזרנו למשפחתו של כריס לסדר את השולחן ולערוך אותו למי שעדיין לא אכל (למרות שאמו התעקשה שנשב והם יסדרו, כל אחד תרם את חלקו), יצאתי עם כריס לנשום אוויר.
הרגשתי קלילה יותר ברגע שרגלי דרכה בפתח הבית ואוויר קריר נשב על פניי. עצמתי לרגע עיניים.
נתתי לכריס להוביל אותי, היינו מודעים היטב לזרועותינו המשולבות, לתמיכה בלבד, כן? ובעיקר למספר הרב של השומרים שפטרלו סחור סחור סביב.
"אני חושבת שהוריי מחבבים את המשפחה שלך".
הוא חייך אלי וחשף שיניים לבנות "חושבת?"
הנהנתי "בטוחה".
"זו... התחלה טובה".
"אני-" התחלתי לומר כששמעתי לפתע את הנביחות הרמות, נביחות מוכרות שגרמו לי לקפוא במקומי. כאשר הגוף הזר קפץ עלינו, יותר מדויק לומר קפץ על כריס אני צרחתי באימה והתנפלתי גם אני על כריס מאחור.
כריס איבד את שיווי המשקל וכמעט נפל לאחור, לשמחתי הרבה הוא הצליח לבלום את הנפילה, לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת להכיל עוד פציעה על הפציעות שלי.
"הייי, חבר קטן" הוא צחק וליטף את הכלב הגדול מידי שלו שלא הפסיק לנבוח ולקשקש בזנבו.
"אהההה!" המשכתי לצרוח כשראשי קבור בגבו של כריס וגופי נאחז בו יותר מידי בחוזקה.
"הצילו!".
אוזניי הצטלצלו, גופי צרח מכאבים ומוחי צרח בפחד.
שמעתי את כריס בקושי מנסה לרסן את הכלב שלו, שמעתי את צעדיי השומרים מתקרבים בריצה בטח עם נשק שלוף.
הרגשתי את כריס מתנשף לפני שהרגשתי את שתי ידיו עליי, מושכות אותי בעדינות אל מולו. ואני שלא הייתי מוכנה עדיין להרפות נצמדתי לכל מה שהיה לו את ריח הגוף שלו, וכיוון שהוא סובב אותי, מצאתי את עצמי מחוזקת אל תוך חזהו.
"היי" הוא לחש "זה בסדר, הכל בסדר, פאפי שומר על מרחק. הוא לא יפגע בך, את יודעת".
נעצתי את ציפורניים בחזהו של כריס בניסיון נואש להתקרב אליו יותר והרגשתי איך אני פוצעת בלי כוונה את עורו. הוא נאנק.
"היי, היי! תסתכלי עלי" הוא הצליח לגרום לי במאמץ רב להרחיק את ראשי מחזהו ולהביט אל תוך עיניו הגדולות, המלוכסנות הכחולות.
"אני פה" הוא אמר ברוך "אני לא אתן לשום דבר ולאף אחד לפגוע בך".
התנשפתי, אך לאט לאט הצלחתי להחזיר לעצמי את האוויר לריאות.
ברגליים רועדות נעמדו, פאפי עדיין קרוב מכשכש בזנבו מבלי לא נובח. מודע למצב.
"פאפי" הוא לחש והכלב התמסר אליו בכל תשומת ליבו "תשמור על הבית, אתה יכול להצטרף לשומרים אם תרצה".
הוא נבח פעם אחת, ובעודו מכשכש בזנבו הלך בדילוגים, בטוח בעצמו וגאה אל השומרים שעמדו במרחק קצר ממנו.
הוא הביט בי וגיחך "יש לנו עוד הרבה עבודה".
הנהנתי ובלעתי את רוקי "אני צריכה לדבר עם ריין, כדאי שנחזור".
כריס הוביל אותי, עדין וחזק כתמיד בחזרה אל הבית, דיברנו על דברים חסרי חשיבות כמו על החומר שאחיו יצטרכו להשלים עכשיו כשיחזרו ללימודים ועל כמות הבלגן שבטח שוררת במטבח.
לבסוף הגענו, ללא תקלות וסיבוכים נוספים לשם שינוי.
ריין הצטרף לשורת חייליה של קיארה בסידור השולחן (היא טענה שהוא המוצלח היחיד מבינינו והתעקשה שיישאר, אבי הסכים בטענה שהאיסור מלא בחיילים ושריין יכול לקחת הפסקה קצרה), מצאתי אותו יחד איתה במטבח, שכמו שחשבנו, שררה בו אנדרלמוסיה מוחלטת.
"ריין" לא הייתי צריכה אפילו להרים את קולי כדי שהוא יבחין בי מבעד לגל הרעש והמהומה שבפנים. מבטו מיד מצא את שלי וננעל עליו, הוא אמר משהו מבלי להסיר את עיניו משלי ומיהר אלי.
"תמיד כאן לשירותך" הוא קד בחיוך משוחק.
חייכתי "אנחנו צריכים לדבר"
מבטו הרצין והוא עקב אחריי, יצאנו שוב לחוץ, בהליכה איטית בהתחשבות הפציעות שלי, בחוץ היה המקום היחיד שנוכל לקבל בו פרטיות מבלי לעלות מדרגות.
ברגע שנמצאנו רחוק מהאחרים הוא פנה אלי במבט מודאג ושאל "מה קרה?"
"שום דבר" מיהרתי לומר "דיברתי עם ההורים שלי ו... אמא סיפרה לו עליך".
הוא נראה מיוחד קלות ובו בעת שלם עם המצב, כאילו ידע שזה בלתי נמנע לשמור סוג כה גדול לנצח ושיום אחד יצטרך להתמודד עם ההשלכות.
הוא שתק.
מיהרתי לומר כדי לא להפחיד אותי יותר "אני חושבת שאבא מחבב אותך מאוד, הוא חושב שאתה אחד מההכי טובים שלנו, הוא לא כועס, לא עליך".
ריין לקח נשימה עמוקה "אני בטוח שלא קראת לי רק בגלל זה" אמר "מה קרה?"
ליקקתי את שפתיי "חשבתי קצת, אחרי כל המסע שעברנו ביחד, פתאום לאבד אותך, פתאום תחזור להיות רק עוד מאבטח בארמון ותפסיק להיות החבר הכי טוב שלי".
הוא לא חלק על דבריי, הוא ידע שאני צודקת.
"אבא...- אני צריכה אותך, אני לא יכולה לאבד את החבר הכי טוב שלי, אתה האדם שתמיד יודע מה לומר ומעודד ומזכיר לי תמיד מי אני".
"ריין..." היססתי "היית רוצה להיות השומר האישי שלי?"
עיניו נפערו והמשכתי מיד לדבר, אולי מלחץ "זה אומר שתצטרך תמיד להיות איתי, לשמור עלי, אבל... זה אומר יותר מכך, האם תהיה מוכן להישאר החבר הכי טוב שלי? כי התפקיד הזה מגיע ביחד, ואני רוצה אותך".
לא ציפיתי לראות את עיניו נוצצות "סקיי-"
קטעתי את דבריו והפעם ממש הרגשתי את הפניקה משתלטת על גופי "השכר שלך יהיה הרבה יותר גבוה, הרבה יותר גבוה, תקבל גם הטבות, תוכל לשלוח סכום כסף גדול למשפחה שלך, בנוסף-".
"סקיי!" הוא קרא ואני שתקתי.
הבטתי בו בחשש מה, לפתע זוויות פיו התעגלו בחיוך והוא קד קידה עמודה לפניי "לכבוד הוא לי לשרת אותך עד סוף ימיי".
הוא הזדקף וראיתי דמעות עולות בעיניו "המשפחה- המשפחה שלי תהיה חייבת לכם תמיד-".
הנחתי יד על פיו והשתקתי אותו "אתם לא חייבים דבר".
דמעה זלגה על פניו "בזכותך אחיי ואחיותיי יוכלו ללכת לאוניברסיטה כשיגדלו. אני חייב לך".
דמעות עלו גם בעיניי "לא, אתה רק חייב להיות החבר הכי טוב שלי, כי אני לגמרי אהיה אבודה בלעדיך".
הוא צחק בזמן העוד דמעות זלגו על פניו "באמת חשבת שאני אוותר על התענוג הזה כל כך מהר?"
נפלתי עליו בחיבוק "אני אוהבת אותך, ריין".
"גם אני אותך, הוד מלכותך".
התנתקתי ממנו מחויכת כולי, חיכיתי מעט בזמן שניגב את הדמעות שעל פניו.
הוא משך באפו והביט בי, זקוף, גאה ומאושר. וזה היה הדבר היפה ביותר בעולם באותו הרגע, לראות את הבחור שדאג שאשאר בחיים ושאעשה תמיד את הדבר הנכון, מאושר.
חייכתי אליו "אם כבר מדברים" אמרתי בקול משוחק ולא תמים "יש משהו שאתה רוצה לספר לי בנוגע אל שון ואליך?"

**************************************
אעאעאעאאעאעאעאעא
עוד מישהו נמס?
😭😍😭

אגב, מכירים עורך דין שעוסק בהוצאה לאור?

עוד אגב, פתחתי עמוד אינסטגרם לסקירת ספרים, מוזמנים לעקוב:)
TheMagicBook.HB