סגרתי את דלת החדר שלי בטריקה עצבנית.
לא הבנתי את הקטע של כולם לעצבן אותי. לא הבנתי. אני נסיך אורונליה, אם הייתי מסתובב עם הכתר על הראש אף אחד לא היה מעיז לדבר אלי איל שהם מדברים אלי, ולהתנהג אלי איל שהם מתנהגים.
אני יכול להבין מה הקטע של כולם?
נשכבתי על המיטה וצרחתי כשהכרית מחניקה את כולי בתסכול.
הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי שעשיתי את זה. הייתי צריך לפרוק קצת אנרגיות.
היום היה מתסכל. הוא התחיל בטוב, נהניתי מחברתה של קיארה, רק הנער עפ העיניים בכחולות הפריע לשלוותי. אני מורגל באנשים מרגיזים מעצם היותי נסיך. אבל הנער הזה, היה בו משהו מרגיז יוצא דופן.
ניסיתי להתעלם ממנו ולהיזכר בשאר הדברים שעשיתי היום.
קיארה עשתה לי סיבוב בשוק וקנתה לעצמה כל מיני חפצי נוי למיניהם (הייתי קונב גם אני, אלמלא שכחתי את הארנק בחדר!), לאחר מכן, היא אמרה לי שהיא חייבת לחזור לביתה ולישון כיוון שהיא צריכה לחזור למשמרת לילה, אבל היא המליצה לי עם אגם נחמד שיש במרחק שעה הליכה פחות או יותר.
נפרדנו לשלום, חשבתי שזה יהיה נחמד לטבול קצת באגם ולהירגע. שאלתי אזרחים על הכיוון של האגם וקיבלתי כיוון כללי למדי, ובכל זאת עשיתי אליו את דרכי.
שעה זה לא לקח.
שלוש שעות זה כן.
לא יכולתי להצביע על שורש הבעיה, לא ידעתי אם הבעיה הייתה חוסר הידע שלי בניווט, אחרי הכל בקושי יצאתי מהארמון, וכשיצאתי תמיד היו איתנו שומרים רבים ומאבטחים סמויים וכמובן ההורים שלי. כך שלא יצא לי לגלות אם אני יודע לנווט בשטח.
אולי אלו היו בכלל האזרחים שלא ידעו לכוון אותי. כל אחד כיוון אותי דרך מקום אחר והיה אפילו שלב שמצאתי את עצמי חוזר לנקודת ההתחלה.
כיוון שלא היה לי משהו טוב יותר לעשות, החלטתי לא להרים ידיים ותור אחר האגם. אז כן, לקח לי בערך שלוש שעות להגיע לשם, עד אז, כבר הייתי רעב והבטן שלי קרקרה.
האגם דווקא היה נחמד ומסיבה כלשהי הוא היה ריק.
מדהים.
לא יכולתי להוריד את הבגדים בשביל הטבילה באגם ונאלצתי להסתפק בלקפל את מכנסיי הכי גבוה שיכולתי ולשכשך את רגליי במים הקרים.
נשענתי לאחור, שכבתי על האדמה כשרגליי במים, נתתי למים הקרים לצנן אותי ולשמש החמימה לחמם אותי.
אני חושב שנרדמתי, כיוון שמצאתי את עצמי מתעורר בבהלה מנשיכה של דג.
"אהה!" צרחתי ומיהרתי לשלוף את הרגליים שלי מהמים "זה היה ממש לא יפה מצידך! אתה צריך להתבייש במעשיך!".
הנשיכה אמנם הייתה כואבת אבל לשמחתי מחבד טיפות בודדות של דם, הייתי נקי.
בשלב הזה שמתי לב שהשמש כבר מתחילה לרדת, כנראה נרדמתי ליותר זמן ממה שחשבתי.
החלטתי לחזור לחדר, מאסתי באגם הקטן עם הדגים פראי האדם האלה.
נעלתי את הנעליים שהשארתי על ידי, והתכוונתי לקחת את השקית עם התפוחים שהשארתי מעט רחוק יותר ממני.
אבל היא לא הייתה שם.
חיפשתי בכל מקום בסביבתי במשך יותר מידי זמן, אבל השקית נעלמה כאילו לא הייתה קיימת מעולם.
"אני לא יודע מאיפה אתה, ילד, אבל כאן לא כל האנשים טובים ולא לכולם יש כסף. יש דברים שלא צועקים ברחוב, הבנת?"
דמי רתח בגופי כשנזכרתי בדבריו של הבחור מהדוכן.
עשיתי בכעס את דרכי הרחק מהאגם אל האכסניה שבה דרתי לעת עתה. בדרך עברתי בדוכן, אמנם לא היה לי כסף אבל רציתי חראות אם אוכל לבקש ממנו לחכות לי, אך כחול העיניים לא היה שם. נשכתי את שפתי התחתונה בכעס.
שיערתי לפי מצב השמש שלקח לי רק קרוב לשעתיים.
כשהגעתי לאכסנייה, כל גופי כאב, הייתי תשוש מההליכה וכועס. לצרוח לכרית נראה לי כמו פתרון טוב לשחרור הכעס. זה מה שעשיתי.
לא שמעתי את דלת החדר נפתחת ונסגרת, חא שמעתי צעדים על הרצפה או נשימות קלות. לכן כשהסתובבתי וראיתי את ריין עומד בגב זקוף כשידיו לצדדים, קפצתי בבהלה.
"לא ידעתי שאתה פה".
ריין הרכין קלות את ראשו "אני מתנצל, הוד רוממותו".
לפני שהספקתי לנזוף בו על הכינוי הוא הוסיף "רציתי להתנצל על ההתנהגות שלי. אתה הנסיך שלי, לא הייתי אמור להתנהג איך שהתנהגתי" הוא הרים את מבטו לרגע והביט בעיני "אני מקווה שתסלח לי על התנהגותי חסרת המחשבה".
בין רגע הרגשתי כאילו חזרתי לארמון, כל הנימוסים של משפחת המלוכה ולמשפחת המלוכה, הפחד מפני טעויות ה-.. אבל כאן זה לא הארמון. כאן אני סקיי אחר. כאן הצרכים של סקיי הם קצת שונים.
ירדתי ממיטתי וסכל כיבד הראש והסמכות שהצלחתי לגייס, למרות מראי המרושל, התדקמתי בצעדים איטיים אל ריין, רק כשעמדתי מולו התחלתי לדבר "אני שמח שהבנת את הטעות שלך ואת מעמדך, השומר אוונס" ידיי נגעו קלות זו בזו בקצות האצבעות "הרם את ראשך, אוונס" פקדתי.
הוא עשה כדבריי ויצר איתי קשר עין.
"ריין אוונס" אמרתי "אני מבקש שתשכח מכל הרשמיות הזאת עד שאבקש אחרת. זו פקודה".
שריר זע בפניו של ריין, הוא לא הגיב.
"כאן זה לא הארמון, ריין" אמרתי בקול עדין "אני צריך חבר, אני צריך מישהו שאני יכול לסמוך עליו, שידבר איתי פתוח ולא רק ישמור עלי".
התקרבתי אליו עוד ועשיתי משהו שמעולם לא עשיתי לפני כן בארמון, נגעתי בידו "ריין, בבקשה".
המגע שלי כמו המיס את קיפאונו, הוא התנער קלות, הידק את אחיזתו בידי ואמר "לשירותך תמיד".
הרגשתי איך מצטברות לי דמעות בעיניים מכל היום האכזרי שעבר עלי, אך לפני שקרה איתן משהו, ריין אמר "אם יורשה לי לומר-".
"מורשה לך לומר הכל".
הוא חייך ולאחר עיקם את אפו "אתה זקוק לאמבטיה חמה בדחיפות, התחילו לגדול לך עצים בשיער".
פרצתי בצחוק.
השבוע שלי השתפר אחרי היום הנורא ההוא.
שגרת היום שלי הייתה ממש בסדר.
ריין ואני בפכנו לחברים טובים אחרי השיחה הקטנה שלנו, ובשעות הערב המאוחרות היינו יושבים יחש על המיטה הגדולה שלי ומעבירים את הזמן בדיבורים. הוא היה בחור טוב, והוא היה ישר וידע בדיוק מה לומר לי, הוא גם ידע להרגיע אותי אם הייתי במצב רוח לא טוב.
קיארה פיתחה לעצמה מנהג להצטרף אלי לטיולי הבוקר שלי לכמה שעות ואחר כך היא הייתה חוזרת לביתה לישון לקראת המשמרת הבאה שלה. אני חייב לומר שנהניתי מחברה יותר משרציתי להודות, הנחתי שככה מרגישים כאשר יש חברה אמיתית.
קיארה הרבתה לחייך, היא הייתה קופצת מדוכן לדוכן וממקום למקום כאילו היא לא אחרי משמרת לילה. היא הייתה מושכת בידי ומובילה אותי ממקום למקום בחצי ריצה ומסתכלת עלי לוודא שאני בסדר, היא הצחיקה אותי הרבה.
בכל המסע המהנה שלנו, היה רק מקום אחד שכאשר היינו מגיעים אליו משהו היה שונה.
משום מה כמעט בכל פעם שהגענו אל דוכנו של הבחור הצעיר האווירה הייתה משתנת.
קיארה כמעט תמיד הייתה משאירה אותי שם לבד בזמן שהיא קנתה פריט כלשהו מהחנות הקרובה, בכל מצב אחר לא היה אכפת לי שהיא משאירה אותי לבד, אבל מדוע דווקא תמיד בדוכן שלו?
אני חושב שהוא לא אוהב אותי. או שאולי הוא נהנה להציק לי.
הרגשתי שמאז שבוא ראה לראשונה אותי ואת קיארה מטיילים ביחד, הוא נעשה חמום מוח בכח מה שנוגע אלי, מה שאומר שסבלנותו הייתה פוקעת מהר והוא הרבה לצחוק עלי.
בתור נסיך אורונליה ידעתי לשמור על ארשת פנים שלווה גם כשבתוכי רתחתי, החלטתי שזו הבעת הפנים הטובה ביותר בשבילו.
הוא לא שלט על עצמו, אני שלטתי בשביל שתינו.
חשבתי שהמצב מתחיל להיות טוב יותר. אפילו התחלתי לחבב את העיירה הקטנה, אפילו שגיליתי שהיא אכן מלאה בגנבים.
רק שקיארה החליטה להרוס את הכל ברגע.
חשבתי שהיא חברה שלי.
באמת חשבתי שאכפת לה ממני.
עד שהיא בגדה בי.
זה קרה ביום חביב, השמש זרחה מעל ראשינו והציםורים ליוו אותנו במנגינתם הקסומה. קיארה ואני אכלנו חטיםי שוקולד מתוקים, הלכנו יד ביד וצחקנו בדרכנו לקנות אוכל לג'ם.
"אני יכולה שקית, בבקשה?"
כחול העיניים זרק לי שקית מבלי להעיף בי מבט שני.
לפחות כך חשבתי עד שהוא אמר "איזה כיף לראות אנשים שמחים ביום כה יפה".
הוא נשען על הדוכן וקולו נשמע משוחק, בזמן שהביט בנו.
"החיים יפים" קיארה צחקה "אתה חבר של סקיי, נכון?".
הבטתי בהם מזווית העין, הוא נראה כאילו הוא עומד לצחוק "אפשר לומר".
"אני קיארה, נעים להכיר" היא הושיטה את ידה. ואני הבטתי בה בחוסר הבנה, מה היא עושה?
"כריס" הוא אמר. לפחות אני יודע את השפ שלו סוף סוף. הם לחצו ידיים.
"מה דעתך לבוא לאכנסיה שלנו בערב? סקיי ואני נשמח לחברה"
כמעט נחנקתי מהשוקולד שכבר סיימתי, רק שנים של אימונים מנעו מהאסון הזה לקרות.
"אני לא יודע" בוא אמר ובחן אותי.
קיארה, לצערי, ממש התעקשה כל נוכחותו מזיבה לא ברורה "תבוא, יהיה כיף".
"אני גר רחוק".
"אני יכולה לסדר לך חדר".
כריס הרים גבה ואני ניסיתי בכל יכולתי לא להפגין שום סימן.
"אני מעדיף לחזור לבית" הוא אמר והוסיף "את יודעת מה, נשמע נחמד".
"יופי" קיארה חייכה באושר "ניפגש בשבע".
קיארה רצתה כנראה לקנח בעוד משהו לא צפוי שיאיץ את הדופק שלי, ויוסיף לאסון שיצרה, היא נישקה אותי על הלחי. הייתי מודע עד כאב למבטו של כריס עלי, ולאוזניי שהסמיקו כהוגן.
"אני צריכה ללכת, ניפגש בערב".
**************************************
היי אנשיםםם
נכון אתם גאים בי על הקצב של הפרקים??🤭🙃
באלי לדברר, מוזר? כנראה שכן, שיהיה.
מה אתם חושבים על קיארה? 🤔
YOU ARE READING
הנער.ה עם הכתר (boyxboy)
Adventureסקיי היא הנסיכה הצעירה של ממלכת אורנוליה, נסיכה בעלת כישרון מובהק. כשהנסיכה מגיעה לגיל שבע עשרה היא מחליטה לצאת למסע להכרת הממלכה שלה בשינוי קל- בתחפושת. שלא במפתיע השמועות על עזיבתה את הארמון נפוצו ואיתם יצאו אוייבי המלוכה מתרדמתם. הנסיכה מנסה...
