פרק 30

196 38 31
                                    


בלי ספוילרים, אבל סוף הפרק...😍

**************************************

רצתי ורצתי, מבלי להגיע למקום מסוים, פשוט לרוץ כדי שהגוף לא יקרוס. זה מוזר? הרגשתי שאני נמעך בתוכי, היה לי לחץ משונה בחזה, כאילו מישהו לקח חגורה והידק לי אותה סביב, הרגשתי שקשה לי לנשום.
הייתי חייב לברוח, לברוח מכולם, לברוח מעצמי, רצתי במעגלים, נואש להרגיע את החרדה שבגופי. אני לא יודע כמה זמן עבר עד שהחלטתי לעצור.
נכנסתי לאורווה הקטנה של ג'ם ושרקתי, שרקתי פעם אחת בצורה חזקה ונואשת את הצליל שקבענו, לפני שנפלתי על הרצפה, מתנשף, כאוב ונואש לאוויר.
הוא הגיע לשם מיד. הוא הבטיח שלעולם לא יעזוב אותי, שהוא יתחבא בצללים וישמור עלי לא משנה מה, איפה או מתי.
"סקיי, סקיי!" קולו של ריין היה יציב, הכל היה ג'לי מסביב ורק הוא נשאר יציב. הוא ניסה למשוך אותי ולקחת אותי חזרה לחוף מבטחים.
הוא לא בזבז זמן, הוא הושיב אותי לאט, כשיד אחת על הכתף שלי והשניה מאחורי הגב, זוקף אותי לישיבה.
נשימותיי היו מהירות וקצרות, הייתי מסוחרר "כואב לי" נשפתי את המילים החוצה "כואב לי, ריין" הנחתי יד על החזה שלי, רציתי להראות לו, הרגשתי שהוא נלחץ ומועך אותי מבפנים.
חם כל כך, למה חם והגוף שלי רועד?
"תסתכל עלי" הוא חיפש אחר מבטי, העיניים שלי לא היו ממוקדות, לקח לי זמן עד שהצלחתי לראות אותו באמת.
"אני יודע שאתה פוחד ממה שאתה מרגיש, וזה בסדר, אתה תהיה בסדר, זה התקף חרדה, סקיי. תסתכל עלי".
הוא החזיק אותי חזק, נותן לי להרגיש אותו לצידי, מבטיח שהוא ישאר ושאעשה כמוהו, הוא הרים את היד שלי והניח אותה על החזה שלו.
"אתה מרגיש?" הוא שאל "תנשום כמוני, בקצב שלי, לאט לאט, בוא ננשום ביחד".
הוא כיוון אותי, בקול מרגיע, חסר פחדים. להכניס אוויר...... להוציא...... להכניס..... להוציא..... עצמתי עיניים, הרגשתי את חזהו עולה ויורד, הרגשתי בדופק שלו ושמעתי את קולו, הכרחתי את גופי להתאים את עצמו אליו. הכרחתי אותו לנשום כמוהו. לנשום ביחד איתו.
אט אט הרגשתי שהלחץ בחזי נרפה, הנשימה שלי האטה ונפלה עלי עייפות בלתי מוסברת.
קרסתי קדימה ונפלתי על ריין, ראשי קבור בתוך חזהו, רועד ובוכה. בהיסוס הרגשתי את ידיו נכרכות סביבי, הוא ערסל אותי בזרועותיו והחזיק אותי חזק שלא אפול.
במקום אחר, הקשר בינינו לא היה תקין, לא הייתי אמור להתפרק ובייחוד לא על אחד השומרים שלי. אבל ריין לא היה מבחינתי רק שומר, ריין היה אחד החברים הכי טובים שלי, והיחידים. ומי אמר שנסיך לא יכול לבכות? אני בסך הכל בן אדם, בסך הכל נער... אני רק- הנער.ה עם הכתר.
"אני לא יודע מה לעשות, אני לא יודע מה לחשוב, אין לי כוח, ריין, אני עייף" בכיתי "קשה לי לחיות חיים כפולים כשכולם פתאום חושדים בי, כולם בוחנים אותי כל הזמן".
"מה איתי? מתי אני אוכל פשוט לחיות כמו כל אחד אחר?"
התרחקתי רק כדי להביט בפניו, המבט בעיניו היה עצוב "אתה לא. אתה לא רגיל, אתה נסיך, בקרוב תשלוט על כל הממלכה, לעולם לא תהיה רגיל".
דמעות נפלו על פני בעט שדיבר, הוא היה צדק. לעולם לא אהיה כמו כל אדם רגיל.
"אך עצם היותך נסיך לא אומר שתהיה לבד כל החיים".
הוא ליטף את שערי בתנועה אבהית "אני פה איתך, וכריס כאן, דואג לך ואוהב אותך, אתה לא חייב להיות לבד".
משכתי באפי בקולניות "הם לא יודעים מי אני, יש דברים שהם לא יוכלו לדעת".
הוא הנהן.
"אתה חזק יותר מכולם, סקיי, אתה חכם ובעל תושייה, תנסה להבין איפה אתה עומד, מה אתה- מה אנחנו עושים מכאן. אני אחכה לפקודות שלך, אני איתך עד הסוף".
הוא לקח נשימה עמוקה "רק תזדרז, אני לא חושב שנותר לנו עוד זמן רב".
צמצמתי את עיניי "למה אתה מתכוון?"
הוא לא הביט בי, מבטו היה נעוץ בנקודה לא ברורה הרחק "שמועות לא סתם נפוצות, אני משער שהגדילו את החיפוש אחריך".
בלעתי רוק. אם לומר את האמת, ציפיתי לשמוע את זה. לא רק ששלחתי הודעה ממני, אני נמצא מחוץ לארמון כבר חודש, רק הגיוני שירחיבו את החיפוש אחרי. אפילו בארמון שמועות מתפשטות.
"אני חייב לחשוב, אני אמצא פתרון, אני צריך עוד זמן".
הוא הנהן "אני אשמור עליך ככל יכולתי, עד הסוף, אך אינני חושב שנותן לך זמן רב כדי לפעול".
ברור.
"מחר" אמרתי וניגבתי את הדמעות בשרוול חולצתי "מחר אודיע לך בדבר החלטתי" או במילים אחרות, מתי אנחנו עוזבים.
היה ברור שהרגע יגיע, קרוב לוודאי שזו הדרך היחידה, אך הייתי מוכרח לחשוב עליה עוד קצת, לא רציתי לוותר על כריס בקלות כזו. אני חייב לחשוב על משהו. זה לא יכול להגמר ככה.
אבל זה כן. בסופו של דבר, תמיד ידעתי והייתי מוכן לוותר על הדברים שאני אוהב, אחרת לא אוכל להיות מלך בעתיד. טובת הנתינים קודם לטובתי. תמיד.
שלפתי סכין מעקב הנעל שלי. ריין עקב אחרי במבטו בשתיקה "אני צריך להתאמן, זה יעזור לי לנקות את הראש".
הוא הנהן.
לא הפריע לי הקהל שקיבלתי, הייתי חייב לפרוק ולשחרר אנרגיות, נוסף על כך לא עברתי אימון טוב כבר זמן מה.
קפצתי, התגלגלתי, שישפתי, נעצתי מרפק, נשכתי, כל מה שיוביל אותי לניצחון.  זיעה נטפה במורד גבי, כפות ידי היו רטובות ומיובלות, שפתיי נסדקו וגרוני ניחר מכל קריאות הקרב.
בלחימה המוח מתנקה, הוא חייב להפסיק לחשוב על כל דבר שלא קשור ליריב ולי, אחרת אפסיד.
בניתי בדיוק על זה. רציתי שקט במוח, כשהוא יהי שקט אוכל לחפש את הצעד הבא שלי.
בהתחלה חשבתי שאני השמעתי רעש בעת שנפלתי על האדמה בקפיצה שהסתיימה בגלגול, לכן לא התייחסתי אליו.
לפחות לא עד שהדלת נפתחה.
היה חשוך, בהתחלה לא זיהיתי את הזר.
"לא התכוונתי להפריע לאימון שלך".
כריס עמד בפתח הדלת, ידיו משולבות על חזהו, ועיניו עוקבות גופי.
"היי" לחשתי והנמכתי את הסכין.
"כמה סכינים יש לך?"
משכתי בכתפיי "מספיק כדי להגן עליכם ועלי".
הוא הנהן באיטיות.
"מה אתה עושה?"
"אמרת זאת בעצמך, אני מתאמן".
הייתה שתיקה ארוכה ובסופה הוא התקרב אלי "אתה צריך לשתות" הוא הקיף אותי ורחרח את גופי "גם מקלחת לא תזיק לו".
הסמקתי.
ניסיתי שלא ליפול בקסמיו "מה אתה עושה פה?"
הוא גיכך "מחפש אותך, עברו שלוש וחצי שעות מאז שנעלמת בלי לומר דבר".
שלוש וחצי שעות?
"מה השעה?"
"אחת עשרה בלילה".
וואווו. מאוחר. איך זה קרה? כנראה באמת הייתי שקוע במחשבות.
"למה לא הלכת לישון?"
הוא עשה עוד צעד לעברי "אני לא יכול לישון כשאני דואג לחבר שלי".
חייכתי לעברו בעייפות. הוא הושיט יד והעיר אותה בשערי שהיה אסוף בקוקו ומלא בקשרים, ידו נתקעה בפנים בצורה חמודה.
"מה קורה איתך?" הוא לחש.
הלוואי, כריס, הלוואי שהייתי יכול לשתף אותך בכל התסבוכת שנקלעתי אליה, הלוואי שהייתי יכול להקשיב לעצות שלך, או פשוט להירגע מלספר לך הכל. הלוואי שהייתי יכול.
"אני-" פתחתי את הפה, אבל לא ממש ידעתי מה לומר, לכן ניסיתי שוב "אני-" למען האמת, לא ציפיתי לומר את האמת "פוחד קצת, ואני מתגעגע לבית".
התביישתי שהמילים האלה יצאו מה שלי, לא משנה כמה פחד אני מרגיש, אסור לי להראות אוצו ובטח שלא לדבר עליו, אסור לנסיך להראות חולשה.
נוסף על כך, לא ידעתי למה סיפרתי לו את זה. וזה היה החלק המוסר, מה גרם לי לשפוך את המילים החוצה?
כריס משך אותי אליו. נתתי לתחושבת גופו המוכר להרגיע את גופי, ונשמתי את הריח הייחודי שלו כאילו הסנפתי סמים.
"מה אתה רוצה לעשות? רוצה לחזור להורים שלך? אנחנו יכולים לצאת השכם בבוקר ו-"
טוב הלב שלו המס אותי "לא" אמרתי "אני לא רוצה לחזור לבית שלי, לא עכשיו". נאנחתי בכבדות.
"אתה בטוח?" הנהנתי. בטוח לחלוטין.
עמדנו כמה רגעים יחד כשהשתיקה סביבנו נחה, עד שכריס שאל "אתה מפחד בגלל המבטים של כולם?"
הרמתי אליו את עיניי "בגלל שהנסיכה נעלמה פתאום כולם מסתכלים עליך" הנהנתי שוב במבוכה קלה "אפשר להבין למה, לפני כמה שנים יצא לי לראות את משפחת המלוכה, את כולם" הבטתי בו בשאלה והא הסביר "אחי הגדול, דניאל שמע שהמלך ישא דברים והוא רצה פעם אחת לראות את זה במציאות, הוא שאל אל אני רוצה להצטרף וכמובן שהסכמתי, הי כל כך כיף לבלות איתו שלושה ימים לבד" הוא עצר לרגע, שקוע בזיכרונות העבר.
"אתה יודע, סקיי, לא רק השמות שלכם זהים, אתם גם דומים מאוד, אתה נראה כמו הגרסה הזכרית של הנסיכה".
פעימות ליבי האיצו.
"אבל לטעמי האישי, אתה הרבה יותר חתיך ממנה, ואתה טוב ממנה בהכל".
"אתה בכלל לא מכיר אותה!" משום מה הרגשתי צורך מוזר להגן עליה, כלומר עלי "חוץ מזה, אתה לא יכול לדבר כך על נסיכה שנעלמה".
"אני יכול לעשות הכל" הוא צבט את אפי "אפשר לקלוט דברים על הבן אדם רק מהמידה שלו, היא נראה שלווה, ידידותית וחכמה. גם אתה כזה, רק שבך יש גם תום, ואהבה, ורגישות, ועדינות ומנגד, אתה יכול להיות מאוד מאיים לפעמים. ואמרתי כבר שאתה הרבה יותר נאה ממנה".
חייכתי "אם ישמעו אותך, אתה עלול להכנס לכלא בגלל דיבורים מהסוג הזה".
הוא קירב את ראשו לשלי ומצחינו נגעו זה בזה "מזל שרק אתה כאן" הוא לחש.
"אני יכול להסגיר אותך".
הוא חייך "אתה טוב מידי בשביל זה".
הוא עצם עיניים ונשם אותי לתוכו "אתה כל כך יפה, סקיי, אתה זוהר. מהרגע הראשון שראית אותך זהרת באור אחר, בוהק יותר".
"אתה הרבה יותר טוב ממנה, סקיי, לא אכפת לי אם אכנס לכלא בגלל זה, חשוב לי שתדע שאתה הרבה יותר טוב מהנסיכה ומכל אדם אחר. יום אחד" הוא העביר את אצבעותיו על שפתי ואני פיסקתי אותן, צמא למגעו "אתה תאיר את כולם בזוהר שלך".
לא ידעתי מאיפה הילד הזה הגיע אלי, איך הוא מצא אותי או איך אני מצאתי אותו, או מי החליט שהכוכבים שלנו יתנגשו- אני אסיר תודה. אני אסיר תודה שכריס נוסף לחיי.
לא יכולתי יותר.
הנחתי את ידי בעורפו של החבר שלי ומשכתי אותו אלי, שפתיו התנגשו בשלי כמו גל המתנפץ על המזח. נקי, עוצמתי ומלא בתשוקה סוערת.
מבלי לשים לב משכתי אותו לאחור עד שגבו התנגש בגופו של ג'ם.
הוא צחק כשהסוס רטן "מצטער, חבר, בן הזוג שלי קצת להוט היום".
"סליחה".
הוא ניסה לזוז מעט הצידה, כיוון שמשקל גופי היה על שלו הוא מעד והתגלגלנו יחד על הרצפה.
נפלתי על גופו, החם, מוגן בין זרועותיו, כמו שהוא תמיד דאג שאהיה.
הרגשתי גלי חום מתפשטים בגופי מלהביט בו, שערו השחור היה פרוע, עיניו הכחולות הביטו בי כמו פנסים בחשכה, עוצמתיות, אפלות.
"אתה מתכוון להמשיך לנשק אותי?" רטן בקול עמוק.
תפסתי עליו קצת גבוה יותר והגשמתי את בקשתו. גרמתי לו לפתוח את פיו ודחפתי את לשוני פנימה, היא גיששה את דרכה באפלה שתוך החלל המוכר, מתנגשת בלשונו של כריס שמזכירה לה שהיא לא לבד, היא אף פעם לא תהיה לבד.
הוא שכב לו בפיסוק ואני הייתי שרוע בין רגליו, ידיו תומכות בי בגבי התחתון. שחררתי יד אח והיא טיילה לה על חזהו, העברתי יד על גופו, מנסה למפות אותו בתוכי. עד נמלאתי כעס, הבד הפריע לי.
הורדתי את ידי מטה, היא טיילה בהיסוס על התחילה מכנסיו, ובהחלטה של רגע דחפתי אותה מתחת לחולצתו, התנשפתי כשהרגשתי את גופו הקר, העברתי את ידי באיטיות על גופו. נהנה מהקור, מהתחושה.
כריס התנשף "שובב" הוא לחש ונשך אותי באוזן.
הוא התפתל קלות תחתי, מפשעתו משתפשפת בשלי, גנחתי.
"פשוט תוריד אותה, אני רואה שהיא מפריעה לך" הוא לא חיכה ופשט את החולצה מגופו, חושף את חזהו השרירי.
הוא משך את ראשי אליו ונישק את צווארי, הוא השאיר לי שובל של נשיקות רטובות במסלול עד שהגיע קרוב לעצם הבריח שלי, הוא הסיט קלות את הצווארון של חולצתי והחל למצוץ את האיזור. גנחתי בקול והרגשתי את החבר שלו מתקשח צמוד לשלי.
"אתה שלי" הוא לחש "ועכשיו כולם ידעו".
זה מצא חן בעיניי.
"אני שלך".
"תנשק אותי".
לא חיכיתי שיבקש בשנית, התנפלתי על שפתיו, מהר מאוד כריס תפס פיקוד, הוא נשך ומצץ את שפתי. רציתי אותו כל כך שזה הפחיד אותי.
הוא התנתק ממני לרגע והתנשף, מביט אל תוך עיני.
לא משנה כמה אגרסיבית תהיה הנשיקה שלו, תמיד יהיה בו משהו רך, הוא תמיד יחפש אותי במבטו, מכבד ודואג.
"כריס" לחשתי כשלא יכולתי להחזיק את זה יותר בפנים.
"כן?"
הבטתי אל תוך עיניו "אני אוהב אותך".
הוא חייך וליטף את פניי "גם אני אוהב אותך".
הוא נשק ברכות למצחי.
פיהקתי, פתאום עייפות היום צנחה עלי. נשכבתי על גופו של כריס, כשראשי על חזהו, ועצמתי עיניים.
הוא ליטף אותי במשך רגעים ארוכים ושקטים עד שלבסוף אמר "כדאי שנלך לישון".




הנער.ה עם הכתר (boyxboy)Where stories live. Discover now