פרק 40

146 33 14
                                    

כריס הביט בי במבט משתומם. לא הצלחתי להבין מה מתרחש לנגד עיניי כך שאני אפילו לא בטוחה מה כריס ראה בי כשהוא הביט בי. כנראה שלא משהו מעודד במיוחד כיוון שהוא פנה אל מפקד המשמר.
"מה העונש שהוטל עלי, אדוני?" הוא שאל ויכוחתי לשמוע את החשש שניסה להסתיר בקולו, הייתי איתו מספיק זמן והכרתי אותו טוב כדי לזהות את מה שהוא מסתיר.
"גלות" המפקד אמר "גירוש ממלכת אורנוליה, לא תוכל לחזור לעולם".
הוא החוויר, הצבע נעלם לחלוטין מפניו. הוא בלע את רוקו בחשש והחריש.
אבא הבטיח לי. הוא המלך, אם הוא לא יעמוד במילתו, מי כן?
לא.
אני לא אתן לזה לקרות.
הבטחה זו הבטחה.
אחד הדברים החשובים ביותר של מהוריי הוא לעמוד במילותיי ואם לא.. לא לומר אותן מלכתחילה.
לעמוד על שלי, ולתקן את הטעויות שעשיתי. להיות הנסיכה שהעם שלי צריך.
"היי לא הולך לשום מקום, המפקד" אמרתי בקול מלא ביטחון שהפתיע גם אותי.
"הוד מעלתך, אלו הפקודות שקיבלתי מאביך, אהיה חייב-".
הרמתי את ידי והוא השתתק "אני מבינה, אינני מאשימה אותך. מתי קיבלת את הפקודות?"
"היום בבוקר, הוד מעלתך".
הנהנתי בכובד ראש "אם כך, אני חוששת שהוד מלכותו שכח לעדכן אותך בשינוי בתוכנית".
המפקד נעץ בי את עיניו "למה כוונתך?"
שילבתי את ידיי מלפנים ואמרתי בקול שליו "אבי נתן לי שלושה ימים לחשוב על עונש שראוי בעיניי לתת לאסיר שלנו" התקרבתי אליו צעד אחד "עד אז, איש אינו רשאי להניח אצבע על הבחור".
המפקד לא זע ממקומו, למשך כמה רגעים ניהלנו קרב מבטים. לבסוף הוא עשה תנועה מהירה ואחד החיילים שעמד לצידו התרחק מאיתנו.
הוא שלח אותו לדבר עם המלך. הפקודה הייתה מאבי, לכן הוא חייב לוודא מאבי שהוא מאשר את מעשיי.
'אין בעיה, שיבדוק' חשבתי בליבי, אם כי בתוכי התפללתי שאבי לא שיקר, אני צריכה את הזמן הזה  אני חייבת אותו הוא פשוט לא יודע עדיין למה, ואם הוא היה יודע הוא לעולם היה מרשה לתת לי אותו.
החייל הצעיר חסר לאחר זמן קצר והנהן אל מפקדו.
המפקד ברוס כחכח בגרונו "אם כך, נפגש בעוד שלושה ימים, אלא אם כן המלך ישנה את דעתו בנוגע לעונש שהוטל עליך".
במילים אלו המפקד והחיילים שלו הסתלקו. ברגע שהם יצאו מהחדר כריס פנה אלי, אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא פנה אלי מאז שהוא נכלא, במצב הרגיל שלו הוא בקושי הסכים לדבר איתי.
"ידעת על זה?"
נענעתי בראשי לשלילה "לא ידעתי שהם יבואו אליך היום".
הוא גיחך "אני לא מדבר עליהם, אני מדבר על העונש".
הנהנתי "אמא ספרה לי היום" לחשתי.
הוא בלע את רוקו "תכננת לספר לי" לפני שהספקתי לענות הוא הוסיף ביובש "אל תשקרי לי".
נאנחתי "לא".
הוא הפנה את מבטו הצידה "אני מנסה למצוא פתרון אחר, אוקיי?".
"כל הימים האלה שאני סובל כאן הם לא עונש מספק?"
נענעתי בראשי לשלילה. פתחתי את חי, סגרתי אוצו ישוב פתחתי, הייתי זקוקה לכמה רגעים כדי לנסח לנסח המשפט שלי "עשית פשע, כריס, אי אפשר להכחיש זאת, על כן אתה תעשה בהתאם. אינני בטוחה שגלות היא העונש המתאים אך-"
כריס הביט בי במבט המום, הוא נראה שבור "אני סובל, המשפחה שלי סובלת, זה באמת לא מספיק לכם?"
נענעתי בראשי לשלילה. למה הוא לא מבין. השומרים אמנם לא מביטים בנו, אך הם שומעים כל מילה.
החלטתי להסתכן ולשלוח אליהם מבט בזווית העין, רק כדי שכריס יקלוט אותו ויבין שאני לא יכולה לדבר.
למרבה ההקלה, הוא הבחין בו, הוא העביר יד בשערו ופלט קול מיואש.
"סק- הנסיכה סקיי, אני צריך שתבטיחי לי משהו".
הבטתי בו, גבה אחת שלי מורמת בסקרנות.
"תבטיחי לי שםא משנה מה יקרה לי, תבטיחי לי שאם ישלחו אותי מכאן לגלות, תדאגי למשפחה שלי. בבקשה" עיניו ננעצו בי בתחינה.
לא יכולתי לסרב לו.
"אני מבטיחה".

הנער.ה עם הכתר (boyxboy)Where stories live. Discover now