אני חושב שליבי הפסיק לפעום לרגע, הרגשתי את גופו מתכוון כאילו אני הוא האדם שעומד להיות מסולק מהממלכה. שמעתי את עצמי שואף אוויר בחדות, בפחד.
"אני מצטערת, סקיי, אך אני בטוחה שאת שהכל לטובתך, אסור לתת לאיש לזלזל בך, אם אנשים ירשו לעצם לזלזל בך כבר בעודך נסיכה, מצבך יהיה רע מאוד".
הבטתי בעיניה, הבנתי את ההיגיון כמובן, אם אנשים יזלזלו בי כבר מעכשיו, כשאני רק הנסיכה שלהם, לא יהיה לי סיכוי כמלכה, קרוב לוודאי שימרדו בי מהר, או שיהיה בלגן בשלטון שלי כיוון ש... מי יקשיב לי?
ועדיין, זה הרגיש לי שונה בדרך כלשהי, זה היה כריס, הוא לא היה סתם נתין, זה החבר שלי- החבר לשעבר. ניסיתי להילחם נגד המחשבה שדווקא בגלל זה יש סכנה גדולה, הרי הוא מכיר אותי טוב, ואם נהיה אויבים... ממש ניסיתי לא לחשוב על זה.
"אני מבינה".
זו לא התשובה שאמא ציפתה לשמוע, ראיתי זאת על פי הבעת פניה. עיניה התרחבו ולאחר מכן הצטמצמו במהירות "כמה זמן נשאר לו?"
"זה לא גזר דין מוות, סקיי, זה בסך הכל גירוש".
בסך הכל?!
היא נראתה כמי שרוצה לקחת את מילותיה בחזרה, ובצדק, התעלמתי מכל זה ןשאלתי בשנית "כמה זמן?"
"היום" היא ענתה בשלווה.
לא. לא. זה לא יכול להיות.
זה ממש לא יכול להיות היום.
מחר בלילה אני אמור לשחרר את כריס מהכלא. אי אפשר לסלק אותו. פשוט אי אפשר.
לא הצלחתי לשלוט בעצמי יותר "ולמה אף אחד לא סיפר לי את כל זה?! לא הבנתי, אני הנסיכה, זה החבר שלי, למה אתם חושבים שאתם יכולים לשמור את זה מפני?"
אמי הזדקפה במקומה וכעס קל נשמע בקולה "את שוכח את מקומך, סקיי, דברי אלי בכבוד".
אגרפתי את כפות ידיי וניסיתי להשתלט על הכעס שלי. כשפתחתי את פי דיברתי בטון נמוך יותר "אני רוצה לדעת למה מנעתם ממני את המידע".
"כך יותר טוב" אמי אחזה בזורעי וכפתה עלי להמשיך ללכת "אם זה היה תלוי באביך, לא היית שומעת על כך כלל, לטענתו הוא פושע שצריך לשלם עונש, אנו אמנם מספרים לך על חלק מהעונשים של הפושעים כדי שתוכלי ללמוד, אך מעולם לא טרחנו לספר לך על כולם, כך שלטענתו זה יהיה בסדר גם אם לא נספר לך-" לפני שהספקתי לצרוח בזעם היא המשיכה "אני סברתי שיהיה לך קל יותר להתמודד עם המצב אם תדעי על כך קרוב למועד קבלת העונש, וכך החלטנו שנעשה".
"אני שמחה שהצלחתם להגיע להחלטה הזו" מלמלתי וממש התאפקתי לא לקלל את כל מי שרק מוכן לשמוע.
למישהו זה נראה הגיוני?! הוא החבר שלי! והוא לא סתם חבר, הוא יותר מכך. למה הם חושבים שזה לגיטימי? אני נסיכת הכתר, זו זכותי לדעת.
"סקיי!" כמובן שאמא ראתה בכך התחצפות.
חזי עלה וירד בקצב מסחרר ואני בטוחה שכך גופי הסמיק מכעס.
השתחררתי מאחיזתה של אמי ומיהרתי אל חדר האוכל, נחושה בדעתי לפתוח את הנושא מול אבי.
כולם ישבו שם כשהגעתי, אני מתכוונת, אבי ומרקוס שמיד לכד את מבטי וקרץ.
הייתי אמור להיות מאודר מהריצה הזו, זה אומר שהגיע מכתב משון. אבל לא הייתי מאושר, מה המכתב משנה אם כריס לא יהיה כאן איתי? מה שווה כל התוכנית שלי בלעדיו? אברח, אני את ויוי, בלי כריס, זה פשוט... מה אני אעשה בלעדיו? הם לא יכולים לקחת לי אותו.
התיישבתי מרוגזת בכיסא הקבוע שלי, לצידה של אמי שנכנסה כמה דקות אחרי. סרבתי להביט בה. אבי הרים גבה, אך לא אמר דבר.
ישבתי בידיים שלובות, בוהה קדימה, ולא נגעתי באוכל שהמלצרית הנחמדה הביאה לי.
אבי כחכח בגרונו "אני שמח לראות אותך, בת היקרה" קול הבס שלו מילא את השתיקה שבחלל האוויר "ספרי לי, מה עשית היום?"
שתקתי. אני מבטים היו שורפים, הקיר מולי היה מתפוצץ.
הוא נאנח "מה קרה, חמודה? מדוע את כועסת?"
סובבתי לעברו את כך גופי, ולפי המבט על פניו אני בטוחה שנראיתי מאיימת "אני? כועסת? למה שאכעס?" זרקתי את ידיי לצדדים "השמש זורחת, השמיים יפים, הציפורים מצייצות, איך אני יכולה לכתוב ביום שכל כך יפה?"
איש לא ענה.
מיקמתי את ידיי במקומן שוב וחזרתי אל שתקתי הטעונה.
אני? כועסת? מה פתאום?
אבי נאנח "אם תרצי לדבר, זכרי שאנחנו תמיד פה בשבילך".
"כן, ראיתי" מלמלתי בשקט. ראיתי את הוריי מחליפים מבטים ואת מרקוס מביט בי כשקמט של דאגה מוםיע מופיע מצחו.
"סלחו לי שאני כבר צריך ללכת, יש לי עניינים דחופים לסדר". המלל קם מכסאו והגלימה האדומה הארוכה שלו נפרשה מאחוריו.
"אני יודעת" אמרתי בזעם עצור "יש לך תיכנית סילוק לאשר".
אבי לא נראה מופתע מהמידע.
"אני מבין שאמך ואת ניהלתן שיחה קטנה".
לא עניתי.
"אני יכול להבין מדוע אינך מרוצה מהעונש שהוטל עליו-".
"לא מרוצה? לא מרוצה? אני מתנגדת בכל התוקף לרעיון המטופש הזה, הוא חבר שלי!".
אבי לא מצמץ אפילו "הוא לא חבר שלך, בתי" הוא לחש "הוא בוגד, הוא בגד בך והוא לא ראוי להיות נתין שלך, את לא יכולה להרשות לעצמך זאת".
"הוא לא בוגד" סיננתי מבעד לשיניים חשוקות.
קולן של אבי נעשה קשה "את עיוורת אליו, סקיי, אני ראיתי איך הוא נהג בך. הוא לא ראוי שתלכי עליו".
"הוא היה מבולבל!".
"את יודעת שזה לא תירוץ".
"זו האמת".
"את טועה, סקיי" הוא אמר בקול רגוע "הנער שלך אשם. הוא צריך להענש, הוא זלזל בך".
"לא אכפת לי שהוא זלזל בי, אתה לא יכול לגרש אותו סתם כך! המשפחה שלו תשבר, הוא לא יצליחו להתמודד עם זה".
"הוא לא הראשון שיגורש, הם יתמודדו" הוא עמד על שלו.
אבך אני ידעתי שהוא טועה, הנמכתי את קולי והנעתי את ראשי מצד לצד "הם איבדו ילד אחד, הם איבדו אותו לממלכה, זה לא ראוי שהבן השני שלהם יגורש. הוא לא ישרדו".
ראיתי שמילותיי פגעו באבי, אבי ראה בחיילים שלנו גיבורים. חייל שנהרג יקבל את כל הכבוד הראוי לכך, הוא ומשפחתו.
ראיתי שהוא מתרכך קלות "יש לך רעיון אחר?"
ניסיתי שלא להתפתל במקומי, הוא היה צריך לראות שאני יציבה ושקולה בדעתי למרות הכל, אחרת הוא לא יסמוך עליי, הוא יחשוב שאני מונעת מרגשותיי כלפיו ולכן שאיני ראויה לקבל החלטה או לשמוע אותה.
"תן לי שלושה ימים" אני אומרת בקול יציב "אני אחשוב על פתרון".
שקט השתרר בשולחן, אמי ומרקוס החליפו בינינו מבטים במהלך כך השיחה, לבסוף אבי הנהן בקושי "שלושה ימים" הוא אמר, קם מהשולחן ויצא מהחדר. אמי יצאה מיד אחריו, מבלי לגעת בדבר. היא באמת ירדה הרבה במשקל, אחלי כדאי שאפנה זאת לתשומת ליבה.
ברגע שהדלת נסגר פלטתי אנחת רווחה.
"זה היה מרשים ביותר, הוד מעלתך".
שכחתי שמרקוס בחדר.
"אתה ידעת על זה?" תקפתי אותו מיד.
הוא הנהן "אביך התייעץ איתי, ניסיתי לדחות את המועד בכל פעם שהנושא עלה עד שתפעלי".
"הוא התכוון לקחת אותו מכאן היום" אמרתי במהירות.
"היום?" מרקוס נראה מבולבל "לא ידעתי".
נאנחתי בשנית "קניתי לו זמן, זה מה שחשוב".
הוא הנהן.
"דרך אגב, זה בשבילך".
לקחתי את המכתב שהושיט לי, הוא היה כבד ונפוח מעט.
פתחתי וקראתי אותו מיד. לקחתי סיכון בכך, אך ךא היה איש מלבד מרקוס בחדר, ועליו סמכתי לחלוטין.
YOU ARE READING
הנער.ה עם הכתר (boyxboy)
Adventureסקיי היא הנסיכה הצעירה של ממלכת אורנוליה, נסיכה בעלת כישרון מובהק. כשהנסיכה מגיעה לגיל שבע עשרה היא מחליטה לצאת למסע להכרת הממלכה שלה בשינוי קל- בתחפושת. שלא במפתיע השמועות על עזיבתה את הארמון נפוצו ואיתם יצאו אוייבי המלוכה מתרדמתם. הנסיכה מנסה...
