פרק 23

210 39 15
                                    

כריס הציע להכין לי מיטה מאולתרת במקום בו בשכבתי כדי שלא אצטרך לזוז יותר מידי. זה היה מתוק מצידו. רק שלא הייתה לי כוונה להמשיך לשכב על הרצפה.
ברגע שניסיתי להעמד, כריס נדחף ותמך בי "אני יכול להסתדר לבד, אתה יודע". אם כי היה נחמד להישען עליו, בכל זאת, כאב לי.
"לא כדאי שתפגע בעצמך בדרך" הוא לא נשמע עוקצני.
הוא עזר לי לעלות למיטה שלי ולשכב עליה, הוא כיסה אותי בשמיכה, ולאחר היסוס קל הוא נשק לראשי. עצמתי עיניים והתענגתי על מגעו הרך.
לא פקחתי אותן עד ששמעתי תזוזה על המיטה לצידי, כריס שכב כעת לצידי, הכי קרוב שאפשר על המיטה שלו.
לא יכולתי שלא לחייך. למען באמת, המחזה היה קצת מוזר ומופלא. בכל זאת, אני מדבר כאן על כריס, על הילד המרגיז שבכל פעם שרק ראיתי אותו התחשק לי להרביץ לו. רק שלאט לאט משהו בתחושות שלי השתנה, פתאום יחד עם הרוגז שחשתי כלפיו ראיתי בו עוד דברים יפים. הייתה לו מין שלווה שפנימית שאהבתי, האהבה שלו למשפחתו והיחס שלו אל אחרים ואפילו התחלתי לחבב את ההומור העקום שלו.
לעזאזל, איתך כריס.
כאילו הוא ידע שאני מדבר עליו עם עצמי, הוא הטה את גופו קלות לכיווני "כדאי שתלך לישון".
היה יותר קל לישון אם אם היה כואב לי כל כך, או אם ראשי לא היה מלא במחשבות.
"אנחנו- אתה תספר להורים שלך על מה שקרה?"
הוא משך בכתפיו.
לאחר כמה רגעים רגעים שתיקה הוא לחש "זה מדאיג אותך?"
ברור שזה מדאיג אותי! איזו מין שאלה מצחיקה.
אני חושב שהוא הבין את התשובה לשאלה ברגע שהביט בי.
"מה אתה רוצה?" שאל "לספר להם או לשמור בסוד?"
אני חייב לומר שדווקא מצא חן בעיניי שיהיה לכריס ולי סוד במשותף. אולי הייתי קצת אנוכי כשאמרתי "אני אשמח, לפחות בינתיים", אבל לא הייתה לי ברירה.
שצעקתי שהם לא ישמחו לדעת שאני שומר בחדר כלי נשק, אפילו שהשתמשתי בהם כדי להגן על הבית שלהם, וגם אם הם איכשהו יהיו בסדר עם המידע ויגלו שנפצעתי- זה יכול ליצור בלגן שלם. הם עלולים לדרוש לראות את הפציעה, או חלילה לטפל בי.. הסיכויים שמישהו יגלה בטעות אץ התחבושות הכרוכות את חזי עולה, אני פשוט לא יכול לספר להם עכשיו.
כריס פיהק "זה אומר שתצטרך להתנהג רגיל ככל האפשר מחר, אחרת יעלו עלינו. אני מצטער, אני יודע שזה יהיה קשה עם הפציעה-"
קטעתי את דבריו "אני אהיה בסדר גמור, אל תדאג".
הרהרתי בדברים.
"מה עם שון?"
"הוא לא ידבר" הוא נשמע בטוח בעצמו, ואני החלטתי לבטוח בו.
תהיתי לעצמי אם זה מוקדם מידי לברר את טיב יחסינו כעת. יותר מכך, הייתי סקרן ומפוחד לגבי מחשבותיו של כריס.
אני חושב-.. אני חושב שבאיזשהו מקום חשבתי שהבחור רוחש כלפי איזשהי שנאה, אולי בגלל כל הירידות מצידו והמבטים. לכן היה בי צד שהופתע לחלוטין שכריס הסכים שאגור אצלו כמה שאצטרך (או עד שימאס לו ממני), וכעת הוא.. נישק אותי, או אולי אני אותו, אבל היי הוא נישק אותי בחזרה! מה אני אמור לחשוב עכשיו?
יכולתי לשאול או את כל אחת ממיליון השאלות הללו שהסתובבו והסתבכו בראשי, אך משום מה כאשר פתחתי את הפה שאלתי "מה קרה לך שם עם הסכין?"
הוא נאנח ונשכב על הגב, לא מביט בי יותר. זה לא היה סימן טוב, לא בדיוק.
"למה אתה מתכוון? הייתי ממש גרוע?" הוא ניסה לחמוק מהשאלה האמיתית.
לא הייתה לי כוונה לוותר, רציתי באמת לדעת מה קרה שם, אם הוא לא היה לוקח את הסכין ממני בסופו של דבר..  זה היה יכול להסתיים אחרת.
"למה פחדת מהסכין שהושטתי לך?" לא רציתי לוותר לו "לא הגבת כששלפתי חרב מול הפרצוף שלך, ונרתעת לאחור כאילו נגעת באש כשהגשתי לך את הסכין".
הוא בלע רוק, היה נדמה לי שהוא מנסה לא להניע את גופו בכוונה, כדי שלא אוכל לבחון אותו, אך בבירור היה שם חוסר נוחות.
אולי הייתי צריך לומר משהו, אולי לא הייתי צריך ללחוץ על הבחור שנישק אותי, על הבחור שהציל אותי, בחרתי שלא, בחרתי שלא לומר דבר.
חיכיתי, וחיכיתי וחיכיתי עוד, עד שהוא דיבר.
"יש לי אח גדול" היה הדבר הראשון שהוא אמר, זה תפס אותי לא מוכן.
"קוראים לו דניאל" הוא בלע רוק, היה נשמע שלא קל לו להוציא את המילים מפיו "לפני שלוש שנים הוא התגייס לצבא, הוא היה לוחם, קרבי, המפקד אמר שהוא היה הכי טוב בכיתה שלו. שנה אחר כך אני התגייסתי, הייתי חובש קרבי ואותו שלחו לקורס קצינים".
הוא עצר, הנשימה שלו הייתה רועדת.
"הוא עבר את הקורס בהצטיינות, ופיקד על קבוצה חדשה של מתגייסים קרביים חדשים. הוא הספיק לאמן אותם שלושה חודשים בלבד לפני שהוא קיבל הוראה לצאת איתם לשטח.
אני לא יודע אם אתה זוכר, לפני שנה הייתה מתיחות בצד המערבי".
בטח שאני זוכר, אבא פחד שמה זו תהיה התחלה של מלחמה, מסתבר שזה היה רק אירוע קטן וחסר חשיבות מבחינתו, בחסר חשיבות אני מתכוון שצריך להגיב ולשמור על ערנות, אך לא נמצאה סכנה ממשית לממלכה ולתושבים.
אני זוכר שאבא ביקש לתגבר את המקום, הוא פחד שהמצב ידרדר, אני זוכר מאבק, פצועים היו בוודאות, הרוגים? לא הייתי בטוח.
הוא המשיך "שלחו את אחי ואת הפלוגה שלו לחזית, זו הייתה הפעם הראשונה שלהם בחזית ושלו כמפקד. אני מניח שאם שמעת על האירוע  שמעת שניצחנו, אני מניח שלא סיפרו מה באמת קרה.
חלק מהחיילים חטפו קצת הלם למראה הלחימה, אי אפשר להאשים אותם, אחי היה צריך לעבוד עם מה שיש ולנסות להוציא את החיילים שפחות תפקדו מכלל סכנה.
הוא הצליח. כל החיילים שלו חזרו מהקרב בשלום, חלקם פצועים קל, אבל כולם בחיים. מלבד.. מלבד המפקד שלהם.
דניאל כל כך דאג לחיילים שלו, שהוא שכח לדאוג לעצמו, בעוד הוא שמר על חייל שנפגע וחיפה עליו בזמן שזה ניסה לסגת, הוא חטף כדור אחד לראש" הוא אמר באישיות, קולו צרוד.
"אני מצטער" לחשתי.
"לא היה מה להציל, הוא מת במקום" הוא נשמע שבור "הוא הציל את הפלוגה שלו, אבל מת במקום".
תפסתי את ידו "אני מצטער כל כך".
נשארתי חסר מילים, מלבד שתי המילים הלא באמת מנחמות הללו. הלוואי שיכולתי לעשות יותר.
הוא גיכח "הוציאו אותי מהצבא אחרי שהוא נרצח" הוא הסב את מבטו אלי "אולי הם חשבו שלא אוכל להתמודד טוב במצבי, או אולי חששו מהמשפחה שלי. אתה יודע, אני באמת שונא מלחמות, אני שונא שאנשים רבים. אבל אני חובש, אני עושה בדיוק את ההפך, אני מציל אנשים, אני מציל אותם, וזה הכי קרוב למה שאחי עשה במותו, הציל אותם".
לא שמתי לב שדמעות עשו את דרכן במורד לחיי, לא עד שכריס שלח את ידו והסיר אותם מפני "למה אתה בוכה, סקיי? אני אמור לבכות, לא אתה".
דבריו גרמו לי רק להמשיך לבכות, בכיתי כי כאב לי, כי הייתי מתוסכל וכי הייתי חסר אונים. בכיתי גם בשבילו, כי הדמעות לא נפלו על פניו למרות שיכולתי להרגיש כמה הוא שבור מבפנים. בכיתי בשביל כל האחים והמשפחה שאיבדו ילד לקרב.
התפקידים התהפכו, והוא ניחם אותי במקום שאנחנו אותו.
הוא ליטף וניקה את פניי, ולחש לי ברוגע. הוא גרם לי להבין יותר טוב ולהעריך יותר מה שיש לי, את המשפחה שלי וזה גרם לי להבין משהו חשוב.
"אני רוצה לדבר עם המשפחה שלי, אני אכתוב להם מכתב ונשלח אותו מחר בבוקר".
הוא ליטף את שיערי "לך לישון, סקיי, כבר מאוחר".

הנער.ה עם הכתר (boyxboy)Where stories live. Discover now