הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 24

🏳️‍🌈🏳️‍🌈🏳️‍🌈🏳️‍🌈🏳️‍🌈🏳️‍🌈🏳️‍🌈

(בלי ספויילרים)

**************************************
הוא הרים לי את החולצה.
לא היה לי זמן להגיב. לא היה לי זמן להזהיר. לא היה לי זמן לעשות דבר.
הוא פשוט הרים לי אותה.
ואני צפיתי בו מרים אותה עד למעלה באצבעותיו העדינות וחושף את הפצע החבוש שלי שכריס עשה למעני, ואת התחבושות הכרוכות סביב חזי שאני עשיתי לעצמי בעדי לא לחשוף את היו הביולוגי שלי.
והוא חשף אותו.
התנשפתי בכבדות כמו אחרי ריצה מרתון כשאצבעותיו העדינות של הרופא נגעו לא נגעו בגופי, וכשגופי נחשף לעולם.
הבטתי בו בעיניים פעורות חסר מילים. הוא לא הביט בי בהתחלה, הוא הביט בצמד התחבושות  וגבותיו התרוממו.
"מצאנו את הסיבה לביישנות שלך מלחשוף את גופך" זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ממש הביט בי מאז שהרים את חולצתי "אני מניח שכריס לא יודע".
לא הצלחתי לדבר, פשוט שכבתי לי שם כשהלב משתולל בתוך חזי והמוח לא מצליח לחשוב בהיגיון.
הוא הנהן אלי או אולי לעצמו, אני לא באמת יודע. לא "היי" הוא ביקש את תשומת ליבי, הבטתי בו חסר ביטחון "איך אתה מרגיש?"
ניסיתי לדבר, אבל לא הצלחתי. אפילו צלילון אחד קטנטון לא יצא מגרוני.
הוא חייך אלי בעדינות, אני חושב שהוא ניסה להרגיע אותי, מה שהיה קרוב לוודאי כמעט בלתי אפשרי באותו הרגע.
הוא הביט בפניי רגע ארוך, מחכה שאגיד משהו. אך לפתע מבטו השתנה, עיניו הצטמצמו בריכוז, הוא בחן אותי, חיפש אחר דבר מה אבוד.
ידעתי שהמצב השתבש עוד לפני שהוא פתח את פיו.
"בשם היפוקרטס אבי הרופאים הדגול!" הוא התנשף, מעד לאחור ונפל על ברכיו "הוד רוממותה הנסיכה סקיי" הוא כרע כל כך עמוק שחששתי שמה הוא יפתח את הראש תכף ויהיו לו שני אנשים לטפל בהם.
נשימותיי המבוהלות נשמעו היטב בחדר הלא גדול "עוד רוממותך, הנסיכה, לא ידעתי- לא ידעתי שזו את, אנא ממך קבלי את התנצלותי הכנה".
מבטו היה נעוץ כל אותה העת ברצפת החדר, הוא לא הישיר אלי מבט עוד.
משום מה, דווקא באותו הרגע מוחי החליט לחזור לפעולה. לא שאלתי שאלות, פשוט השתמשתי בו. "קום" ציוויתי עליו.
הרופא התרומם לאט על שתי רגליו, עדיין לא מישיר אלי מבט.
"הבט בי".
קולי חזר להישמע סמכותי, קול שדורש ציות, קולה של הנסיכה סקיי, מלכת אורנוליה לעתיד.
דוקטור סטון סוף סוף הרים אלי את עיניו הירוקות.
"הפסק בבקש לפנות אלי בלשון נקבה ובתואר המלכותי שלי. עד שלא אומר אחרת, אני רק סקיי, זה ברור?"
הוא הנהן.
"יופי, איפה היינו?"
הרופא התעשת, הוא התקרב אלי בהיסוס. נאנחתי "בבקשה תשכח ממה שראיתי וגילית, אפשר שנחזור להיות כמו קודם?"
הוא חייך ואני ידעתי שיהיה בסדר. הוא הוריד כפפות, נעל את הדלת, חיטט ידיים ושם כפפות חדשות.
"ליתר ביטחון" הוא הסביר ואני יכולתי להירגע "אני יכול... לשאול כמה שאלות?"
הנהנתי.
הוא חתך את התחבושות לאט לאט, ואני נאנקתי קלות "ואוו" הוא הביט בי בהתפעלות "לבחור יש כשרון".
הרגשתי גאווה שהוא דיבר כך על כריס "הייתי צריך לראות איך הוא עבד בתנאים שהיו לנו, הוא באמת מדהים".
הוא חייך "כמה זמן אתם יוצאים?"
הסמקתי "אהממ מ-מאתמול".
הוא פרץ בצחוק ואני די בטוח שהסמקתי בגוון כהה יותר.
"מה מצחיק?" שאלתי בבלבול.
הוא לא טרח להסביר לי הפעם, במקום זאת הוא לקח חומר כלשהו בבקבוקון ואמר "אני צריך לחטא את הפצע, אני רואה שהוא כבר מתחיל להזדהם. זה הולך לכאוב, אני מתנצל".
הנהנתי לאות שהבנתי ושאני מסכים.
לא ציפיתי לכאב שורף ומשתק, חשבתי.. לא יודע, עברתי כבר תפרים, מי חשב שחיטוי יכול להיות כה אכזרי.
"אההה!" צעקתי והתקפלתי אוטומטית.
הוא הפסיק לרגע כדי שאשכב בחזרה ולא אזוז עד שהוא יסיים. הוא הסכים לצרוח בשכיבה, החלטתי להקשיב לו. שכבתי וצרחתי.
"אויי זה שורף! זה כל כך שורף!".
"אני כבר מסיים".
לשמחתי הרבה זה לא ערך זמן רב, והוא חבש את התפרים בחבישה חדשה.
הוא הוריד את הכפפות ושטף את הידיים עם סבון. סיימנו אני חושב.
הוא לקח כיסא וישב על ידי, כשבידיו דף ועט והוא רושם לעמנו דברים על בטיפול.
"אני מניח שכריס לא יודע עליך".
משכתי באפי ונענתי בראשי לשלילה.
"הוא בטוח שהוא יוצא עם בן".
"אני בן" מיהרתי לומר.
לעזאזל. רציתי להחטיף לעצמי. מה אמרתי?
הרופא הזדקף במקומו. זה תפס את תשומת הלב שלו.
"למה אתה מתכוון, סקיי?"
עיניי נפערו "ש-ום דבר" מלמלתי.
הוא לקח נשימה עמוקה והניח את העט והדפים בצד "אני רופא, אני לא מתכוון לשפוט אותך על שום דבר שתעשה" הוא חיפש את ההבנה בעיניי "אני חושב שאתה מחזיק משהו בפנים, יכול להיות שאני יכול לעזור לך".
היססתי.
הוא צדק. אני שומר סוד. ואני שומר אותו מעולה כבר שנים. הנקודה היא שזה סוד. אם אספר לו אותו, הוא כבר לא יהיה לגמרי סוד.
ומנגד, הבנתי מה הוא אומר, ובנוסף הוא גם רופא.  אולי-
"אני לא יודע, אני מפחד שזה יפגע בממלכה".
הוא חייך באדיבות ולחש "חיסיון רפואי".
לקח לי רגע להבין את כוונתו.
חייכתי קלות והפעם הסכמתי, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי "אני נולדתי בת, אני הנסיכה סקיי ממלכת אורנוליה. תמיד השתדלתי להיות הבת המושלמת להוריי ולממלכה, אבל.. אני לא תמיד מרגישה ככה, אני לא תמיד מרגישה שלהיות בת זה הדבר הנכון בשבילי.
יש ימים שזה מרגיש מושלם, אני נראית כמו בת ומרגישה כמו בת והכל מסתדר, אבל גם יש ימים בשבוע אני מרגישה שזה שגוי, אני מרגישה שאני אמנם בגוף של בת, אבל אני לא בת, אני בן. בהתחלה זה הפחיד אותי, דאגתי להסתיר זאת מכולם ככל יכולתי, רק שלפעמים כואב לי, כואב לי שאני לא יכולה להיות מי שאני מרגישה.
כשהגעתי לכאן, אחת הסיבות שאני נראה ומתלבש כפי שאני כעת היא שהייתי חייב לבדוק מה ארגיש ברגע שאוכל להיות בן".
הוא לא נראה מבוהל מדבריי, להפך הוא נראה רגוע וקשוב והוא שאל "ואיך את מרגישה?"
חייכתי "מעולה, ממש מעולה".
הוא הושיט לי את ידו ואני לחצתי אותה בחוסר הבנה "אני שמח לשמוע שאתה שאתה הזהות המגדרית שלך".
"זהות מגדרית?"
הוא הנהן "אנשים כמוך נקראים ביג'נדר או ג'נדרפלויד. אני יודע שזה היה קשה, ואני חושב שעוד מצפה לך דרך ארוכה ויכול להיות שגם קשה עד שתקבלי הכרה במי שאת, וזה בסדר. זה יכול לקחת זמן. אני שמח שהבנת מי את".
מבלי לחשוב יותר מידי התנפלתי עליו בחיבוק מעוד לא מלכותי. ברגע הראשון הוא היה מופתע, ברגע הבא הוא החזיר לי חיבוק חמים. היית אסיר תודה על חומו.
ברגע שלאחר מכן נשמעו דפיקות על הדלת, ולאחריהן צעקה "חזרתי, אחכה שתסיימו".
דוקטור סטון לקח נשימה כבדה, לפני שהוא הספיק לשאול מיהרתי לומר "לא, הוא לא יודע שום דבר ממה שסיפרתי לך, בבקשה, בבקשה אל תספר לו".
הוא קרץ לי "חיסיון רפואי, ילדה".
"ילד" תיקנתי אותו בחיוך מבויש.
הוא הנהן לפני שהלך לפתוח לכריס את הדלת הוא הוסיף בלחש "גם לי יש בקשה ממך, אם יורשה לי".
הנהנתי.
"אל תשחק בכריס, עברה עליו תקופה קשה, הוא משתקם לאט ונמצא בעליה. אני באמת שמח שהוא מצא חבר, אפילו בן זוג, פשוט.. תשמור עליו".
הוא דיבר עליו כאילו הוא חלק ממשפחתו, אני די בטוח שהם לא משפחה, אם אם אני סבור שהם עברו דרך ביחד שלא הייתה ידוע לי. עדיין.
"הוא בחור חכם וטוב לב, אני בטוח שיום אחד הוא יעשה לאדם גדול. אני מקווה שתעזרו זה לזה, ושתעזור לו להפוך בחזרה לאדם שלם".
הוא לא נתן לי זמן לעכל את דבריו וכבר פתח את הדלת. כריס נכנס "מה אתה אומר, דוקטור, הוא התנהג יפה?"
הרופא המבוגר העיף בי מבט בזווית העין "התנהגותו הייתה ראויה לשבח". מסיבה לא ברורה הרגשתי גאווה מטופשת.
כריס התקרב אלי יחד עם הרופא שלי ושאל אותו תוך כדי שהוא מביט בי "מה ההוראות להמשך טיפול בבית?"
הרופא הרצין כאשר מסר את ההוראות לשנינו, אם כי הוא כולנו ידענו שמי שצריך בעיקר לשמוע את ההוראות הוא כריס. מלבד זאת שלא הבנתי עד הסוף את דבריו של הרופא, איבדתי בעיקר כשהוא אמר שאצטרך לחבוש את עצמי וחטא את המקום פעם ביום. אני חושב שכריס הבין לבד לפי הבעת פניו שאני מוסר לו את התפקיד בשמח. נוסף להוראות, הוא נתן לנו את החומרים הדרושים לשם הטיפול הביתי.
הודינו יחד לרופא, כריס התכוון לשלם לו על השירות, אך הוא לא הסכים לקחת אף לא מטבע אחד, לא משנה כמה התעקשנו.
הוא הוציא אותנו בעדינות מהבית.
"זה העבודה שלך" כריס התעקש "זה לא בסדר, תן לי לשלם".
"הוא מתכוון תן לי לשלם" משום מה קיבלתי מבטים רושפים משניהם יחד. היה קשה שלא להתכווץ במקומי.
"אני רק רוצה שתשקול מחדש את הקריירה שלך כרופא, ראה בכך את התשלום המלא".
הוא סגר עלינו את הדלת. ברצינות. הוא סגר את הדלת והשאיר אותנו בחוץ.
כריס נראה רותח "אני שונא שהוא לא מוכן לקחת ממני כסף, זה הזמן שלו. זאת הפרנסה שלו".
כחכחתי בגרוני.
כריס הפנה את מלא תשומת ליבו העצבנית עלי "מה?" הוא נבח.
התעלמתי מהנביחה שלו ואמרתי בשקט "אל תדאג, הוא קיבל את השכר שלו".
הוא כיווץ גבות בבלבול "למה כוונתך?"
"יכול להיות שהשארתי לו מטבע זהב על השולחן מבלי שהוא הבחין בכך".
הוא הביט בי בחוסר אמון "אתה יודע שטיפול לא עולה מטבע זהב. מטבע זהב זה המון כסף".
משכתי בכתפיי.
כריס משך בלחיי בחיבה והלך אל הדוכן שלו במצב רוח מרומם, בזמן שאני מדדה בכאב מאחור. כאוב אך מחוייך למראה האושר המוזר שנבע ממנו.
"היי, חכה לי!".

**************************************
כנראה התחשק לי לכתוב עוד פרק

אשמח לשמוע את דעתכם על כריס וסקיי? 🥰
אני חושבת שמגיע לסקיי שלנו מזל טוב🥳🏳️‍🌈

ובנימה רצינית, תשמרו על עצמכם.
עם ישראל חי🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱🇮🇱