חיים או מוות-פאנפיק פרסבת'

פרק #15 שיחת נפש עמוקה עם דרקון מתכת (חלק 2)

פרק #15
שיחת נפש עמוקה עם דרקון מתכת (חלק 2)

~~~
ליאו הביט ביצירה שלו בפרצוף לא מרוצה.
ואז תפס פטיש גדול וריסק אותה.
פסטוס פלט קול רוטן.
"אני יודע שעבדתי על זה חודש, אבל זה לא מושלם," ליאו תפס אזמל, פטיש קטן וחתיכת עץ גדולה והחל ללטש אותה.
פסטוס פלט כמה צרצורים.
"בוודאי שאני יודע מה אני רוצה! זה לא שאני מהסס או משהו," הוא השליך את חתיכת העץ הצידה ותפס חתיכת מתכת מבריקה.
פסטוס צרצר.
"אני לא עצבני!" ליאו ריסק את חתיכת המתכת בפטיש ברעש.
עיני הלייזר של פסטוס ביצעו סיבוב של 360 מעלות כדי להביע מורת רוח.
"אוי, זה רק-" ליאו השליך את הפטיש הצידה, "אני פשוט רוצה שהכל יהיה מושלם, מבין?".
הוא התיישב על קצה שולחן העבודה ובהה בתמונה שלו ושל קליפסו התלויה על הקיר, "אני פשוט… לא רוצה לפשל. שוב".
פסטוס צרצר כמה צרצורים מנחמים.
"אני יודע ש… אוי תפסיק. אני- פישלתי כבר יותר מדי פעמים. זה חשוב לי מדי, פה אני חייב להצליח".
פסטוס הגיב בנהימה.
"אני יודע שאם היא אוהבת אותי זה יהיה מושלם כך או כך, אבל-".
פסטוס קטע אותו.
"לא, אל תגיד לי שאני לחוץ סתם כי-".
צרצור.
"פסטוס, די, אל תהיה הפסיכולוג שלי-".
צרצור.
"לא, זה לא קשור לחרדות מכך שאמא שלי מתה-".
צרצור.
"טוב, זה באמת קצת מזכיר את היום ההוא-".
צרצור.
"טוב, אולי אני כן לחוץ. קצת".
נהימה.
"אבל קליפסו-".
צרצור.
"אני לא מפחד-".
צרצור.
"טוב, אולי קצת. מזה שהיא לא אוהבת אותי מספיק. כי... אם היא לא?".
צפצוף קצר נשמע. הקלטה. הפרטים על הצג מציגים לפני בערך שבועיים.
פסטוס מתחיל להשמיע אותה; "היי, לי, אני יודעת שתשמע את זה אחר כך כי אתה ישן עכשיו, אבל פרצתי לך לנפחיה כי רציתי לוודא שאתה לא מסתיר פה עוד תוכניות לרצח-עצמי-ואז-הצלת-העולם, ובגלל שאתה טיפשון חמוד לא שמת לב שבערב ההוא -עם רייצ' ומקרה החירום- לקחתי מפה מפתח..." חיוך נשמע בקולה של קליפסו, "ו... אז... ראיתי את פסטוס והוא נראה קצת בודד בפינה אז החלטתי להקליט לך משהו ו-" אנחה, "סתם, רק רציתי להגיד לך כמה אתה חשוב לי... וגם ש- טוב, נדבר אחרי שתקום, יש לי כמה דברים חשובים לספר לאהוב ליבי".
צפצוף הודיע על סיום ההשמעה.
ליאו חייך.
"תודה, פסטוס," הוא לחש.
פסטוס השיב צרצור.
"כן. אני יודע".
עוד צרצור.
"מחר? אבל- אני לא אספיק ו-".
צרצור, צרצור.
ליאו פלט אנחה.
ליאו אחז בפטיש, בידו השנייה באזמל והביט בחתיכת העץ שמולו. הוא הגניב עוד מבט אל התמונה התלויה, אל החיוכים.
"בסדר".
~