חיים או מוות-פאנפיק פרסבת'

פרק #13 תשכחו מבני אפולו, אני שונאת בנות הקטה מעכשיו (חלק 3)

השם ארוך אבל אני אוהבת אותו😉
..
ו... אני מניחה שזה המקום והזמן להגיד שאני מצטערת מראש על מה שאתם הולכים לקרוא🥺
כל הרוע הזה- זה לא מגיע לכם. ולאף אחד אחר🤧🤧
*

נקודת מבט: אנבת'.

התעוררתי בתשע וחצי, לאחר שינה של שעות ספורות ולא רציפות, בלעדיו.
קמתי כל חצי שעה בערך משינה טרופה, מחכה לרגע שבו אמצא את פרסי יושב ליד המיטה שלי, בכיסא הכחול שתמיד ישב עליו והרגיע אותי בלילות המסויטים ביותר שלי, מלטף את שיערי, לוחש מילים מרגיעות…
אבל לא, הוא לא בא.
התלבשתי באיטיות, בעייפות, תחת עיניי עיגולים שחורים ושיערי פרוע ומבולגן.
ניסיתי לסדר את עצמי כמה שאפשר, במילים אחרות; התאמצתי שלא להיראות כמו שבורת לב אומללה. שזה בערך מה שאני עכשיו.
קיוויתי שאני נראית סביר ויצאתי לבחוץ, יודעת שאני מאחרת לארוחה וזה ישפיע על סדר היום שלי, אבל לא היה אכפת לי מכלום.
התקדמתי לאט לחדר האוכל, מתחממת בשמש הבוקר הבוהקת, משתדלת להביט בסלי הכדורסל שבהם שיחקו כמה סאטירים, בשדות התות שילדו של דיונסוס טיפח עם כמה ילדי הקטה, בביתן אפולו שנצץ באור מסנוור…
רק לא בביתן פוסידון, או במערה של רייצ'ל, או בכל מזרקת מים אקראית שגרמה לי להיזכר בכל רגע משותף.
בימים שהיינו צפים על הגב באגם, על המים, וצוחקים ומדברים ומתווכחים עד בלי קץ.
התיישבתי בשולחן אתנה, נופפתי לשלום למלקולם ולעוד כמה מאחיי-למחצה, ולקחתי חתיכת לחם בחמאה.
פיהקתי וקמתי, מתנדנדת מעייפות כמעט כמו שיכורה, זרקתי למדורה כמה תותים וחתיכת לחם והתיישבתי במקומי שוב, צווארי נמתח כדי לסקור את חדר האוכל.
חיפשתי בעיניי את פרסי, מקווה שסוף סוף יופיע, אבל לא ראיתי אותו.
לא בשולחן פוסידון, לא בזאוס, לא בארס ולא בהפייסטוס.
לא עם פרנק, הייזל, ליאו, ניקו, וויל או קליפסו.
או.. עם ג'ייסון.
רפרוף קל עלה בי כשראיתי את ג'ייסון יושב בשולחן זאוס, אבל השתקתי אותו במהרה, מחפשת את העיניים הירוקות שאני הכי אוהבת בעולם.
אבל עיניי נמשכו לעבר ג'ייסון, שיערו הבלונדיני פרוע, עיניו הכחולות בוהקות בשמש.
הוא פיהק -עיניי בהו בשפתיו הורודות- ואז סקר את חדר האוכל.
הוא ראה אותי, הסמיק ונופף לשלום.
נופפתי חזרה אבל עיניו המשיכו כבר הלאה.
הוא מחפש את פייפר.
צביטת קנאה לא נחוצה עברה בי.
למה חשבתי לעצמי בכלל שהוא גם הרגיש משהו בנשיקה השגויה ההיא.
זה מטופש.
ולו יש את פייפר, אז הגיע הזמן שאמצא גם את פרסי.
איפה מוח האצה החתיך הזה כשצריך אותו?
נגסתי בחוסר רצון בחתיכת לחם עם חמאה וליאו צנח מולי בשולחן, קליפסו תלויה על זרועו בחיוך.
"מה נשמע, צ'ייס?" גיחך ליאו, "את נראית בדִיכּי".
"הממ." עניתי במלמול לא מתחייב.
קלי ישר עלתה על העניין, "מה פרסי עשה הפעם?".
ליאו כיווץ גבות, "מה קשור פרסי?".
"היא נראית אומללה בקטע שרק בנים יכולים לעשות, יש לה שקיות-עייפות מתחת לעיניים -זאת אומרת שפרסי לא הרגיע אותה בלילה אחרי סיוטים- היא הגיעה באיחור לארוחת הבוקר, ללא פרסי -והוא לא ברדיוס חצי מטר ממנה כמו כל חייהם בערך- היא חקרה את כולם אתמול בערב בנוגע למיקומו וגם-" קליפסו העבירה תלתל סורר בהיר מפרצופי אל גבי, שכלל לא שמתי לב אליו, "השיער שלה לא מסודר בעליל, זאת אומרת שדעתה מוסחת. הסקת מסקנות פשוטה".
ליאו בהה בה בתמיהה, "אני מניח שכל זה אמר... פרסי?".
"פרסי." הנהנה קליפסו ואז פנתה אליי, "מה הוא עשה הפעם?".
"הוא הבריז לי." אמרתי באומללות, לועסת את הלחם באיטיות, "הוא לא בא לביתן. ולא ראיתי אותו בכלל. הוא עלה למערה של רייצ'ל -עם פייפר- לחצי שעה, ירד ונעלם".
ליאו קימט את מצחו וקליפסו עטתה מבט משתתף.
"זה מוזר," מלמל ליאו וקליפסו ליטפה את שיערי, מנסה למצוא מילים.
"אבל… הוא לא עשה.. משהו נוסף, נכון?" ניסתה להבין.
"לא.. כאילו, אני קצת חושדת בקשר שלו ושל רייצ'ל," האדמתי כשהבנתי שזו הפעם הראשונה שאמרתי את זה בקול למישהו, ועכשיו זה נשמע טיפשי, "אבל הוא לא עשה.. כלום," ואז הוספתי, כאילו לעצמי, אבל אולי גם קליפסו שמעה, "עדיין".
עוד לא גמרתי את המשפט, ונשמעה נהמה מחוץ לחדר האוכל.
זינקתי ממקומי, מזהה טוב מאוד את נהמותיה של קלאריס.
ורק מישהו אחד יכול לגרום לקלאריס להיות כל כך עצבנית.
ואם הייתי צריכה אישור לחשדותיי, קיבלתי אותו כששמעתי את צרחתה: "מה את חושב שאתה עושה, ג'קסון?!".
יצאתי מאזור המגודר בעמודי אבן בסגנון יווני בריצה, כשמחשבה אחת בלבד חולפת במוחי;
פרסי.
הגעתי אל מגרש הכדורסל, ליד זירת החרב, וראיתי את קלאריס בבגדי אימונים עומדת במרחק מה מפרסי -שהוסתר לי מאחורי מזרקה בצורת מלאך עם מנדולינה- ונוהמת, "אתה הורס את מה שחיכינו לו, כולם!".
היא ראתה שאני מתקרבת ומבטה הפך מודאג מעט -קלאריס?!- "לא, חכמולוגית, זה לא רעיון טוב-".
אבל מה אכפת לי מאזהרות של בת ארס השנואה עליי מכל.
התקרבתי עוד בריצה נואשת, זקוקה לו.
שמעתי את ליאו וקליפסו רצים בעקבותיי, קוראים לי, אבל התעלמתי. אני חייבת אותו כבר.
מה שראיתי הקפיא אותי במקומי.
ראיתי את פרסי -שכנראה בכלל לא שמע את קלאריס- יושב על שולי מזרקת האבן, עוטף בידיו נערה כהת שיער וכחולת עיניים שרכנה מעליו. די יפה, עם תווי פנים חדים ומשורטטים.
אבל מה שהיה הכי גרוע, זה ששפתותיהם היו צמודות.
ליאו וקליפסו קפאו מאחוריי, לא ראיתי אותם אבל הרגשתי את קליפסו לצידי, תוהה, ואת ליאו, שחום גופו נעשה עז ברמה בלתי נסבלת כשעיניו בערו בכעס.
לא יכולתי לעשות כלום, רק עמדתי במקומי ובהיתי בתדהמה בפרסי שמנשק את בת הקטה -ללא ספק. היא ענדה תליון עם סמל הקטה- מול עיניי.
אחרי הנשיקה -הארוכה והמיותרת לחלוטין- הם התנתקו והנערה חייכה אליו בידענות, ואז הביטה בי במבט מרחם-לכאורה וסנובי בטירוף.
פרסי הבחין בי והבזק של רגש דמוי צער עבר בפניו, אבל הוא נעלם במהרה ואת פניו כיסה מעין חיוך מרושע, יהיר.
נמאס לי.
נמאס לי לבכות. נמאס לי להישבר.
נמאס לי לפחד. נמאס לי לרדוף אחריו.
נמאס לי שהוא נעלם ואז חוזר עם בחורה.
קליפסו הניחה יד על זרועי בניסיון לעודד, אבל הייתי המומה מכדי לשים לב למשהו.
החלק הרכרוכי שבי אמר לי לברוח לביתן, לא להרשות לו לראות אותי בוכה, להתכרבל ברחמים עצמיים ולא לצאת מהמיטה לנצח.
אבל החלק הנועז שבי אמר להוציא פגיון ולשסף את הנערה שהעזה לגעת בו, לנשק אותו.
אבל ראיתי אותו.
גם הוא נגע בה. הוא לא עצר את הנשיקה, הוא לא דחף אותה וצרח עליה קללות מהאולימפוס ושיש לו חברה. הוא לא רץ אליי והתחנן שאסלח לו על אתמול ועל.. היום.
גם הוא שותף לזה.
וזה היה החלק שבו היה אפשר לשמוע את הלב שלי נשבר למיליון רסיסים, בפעם האלף, מאותו הבחור.
*
🤧