חיים או מוות-פאנפיק פרסבת'

פרק #11 אני שונאת בני אפולו (חלק 1)

היי ✨
מרגיש כאילו מלא זמן עבר
(אני סנילית אני לא זוכרת מתי העליתי שששש)
אזז פרק♥️
פרק ארוך אך חשוב, אז להתרכז בפרטים בבקשה✨
****
נקודת מבט: אנבת'.
*
התעוררתי, מבולבלת, בחדר לבן וחשוך למחצה.
"פ... פרסי?" לחשתי בקול צרוד מחוסר שימוש, "אתה כאן?".
לא נשמעה שום תשובה, אבל נשימות קלות נשמעו מהמיטה שלצידי.
זיכרון מטושטש של יער, נחל ו...פרסי, עלו במוחי ההמום עדיין.
ואז נזכרתי בחלום… חלום מוזר מאוד שחלמתי הרגע. התעוררתי מתוך… שלולית שחורה? אני בקושי זוכרת.
אאוץ', הראש שלי כואב.
אני זוכרת פנים חיוורות אך נאות צוחקות מולי בהתגרות. פנים מוכרות.
אבל מוכרות כמו מישהו שראיתי פעם, לכמה פעמים בודדות בלי סיפור מיוחד.
החלום הזה היה כל כך מוזר. ויותר מוזר זה שאני לא זוכרת כלום.
פרסי. נזכרתי בזיכרון אמיתי, עוזבת את החלום במקום להכאיב לעצמי בראשי הפועם.
היער. הכלבים. הכל הציף את ראשי.
הנשיקה.
סירבתי להתעמק בזה יותר מדי, זה לא חייב להביע כלום.
אוקיי, אולי קצת.
או הרבה.
אוקיי,
אני חייבת למצוא את פרסי.
ניסיתי להתרומם, ולהפתעתי גיליתי שהצלע השבורה שלי נרפאה.
הצלחתי להתיישב במיטה -למרות כאב חד עדיין בידי- ובחנתי את הסביבה.
לקח לי רגע להבין שאני במרפאה. הראש שלי הסתובב.
בשם סוקרטס, כל כך הרבה זמן לא הייתי פה! הם חייבים להחליף עיצוב.
הלבן נדוש מדי. העץ כפרי מדי. הוילונות מגיעים לרצפה. אין פה שום כורכובים.
כאילו, בשם האולימפוס, מה אני בסך הכל מבקשת? כמה תחריטים על אבן מפוסלת מלוטשת בולטת? אולי תמונה או שתיים? התמונות פה הן צילומים של פרחים.
נאנחתי. הם צריכים לפחות כמה תמונות וציורים של אתונה, יוון, של רומא העתיקה ושל רומא החדשה במחנה יופיטר, שיתחברו לשורשים.
בחנתי את החניכים שלצידי במיטות הלבנות המוצעות.
חניך אחד מביתן אפולו עם פצע ירי קל -בוודאי מחץ- בכתף, חניך מארס שנראה כאילו חצי מהזרוע שלו רוטשה ונרפאה, חניכה מאפרודיטה שלא נזהרה כנראה ממלכודת-העשן שטמנו רבע-ביתו-הרמס מהקבוצה האדומה. הקסדה עם ציצית הפרנזים הכחולה עוד הייתה ליד החניכה האומללה והמפוחמת.
כולם ישנו בשלווה כמעט לא טבעית, נשימותיהם הקלות נשמעות בקושי.
"וויל?" צמצמתי את עיניי כשדמות התקרבה לחדר.
"כמעט," צחקק בן אפולו, "אוסטין".
הוא התקרב אליי והביט בשעון שעל ידו, "רגע, רק ארבע… את... אמורה... לישון".
"עכשיו קמתי, מה לישון?" הנדתי בראשי בחוסר סבלנות, "תקשיב, חשוב יותר שתגיד לי איפה-".
"לא, אנבת', זה לא הגיוני," אוסטין ממלמל ושולף מכיס- חלוק- הרופא טבליות כדורים ופתק ארוך, "את אמורה לישון עד 6 בבוקר, לפחות עד אז הכדור משפיע".
"כדור?".
"כדור שינה. לכל מי שפצוע ברמה קשה אנחנו נותנים כדור שינה ומטפלים בו ללא הרבה כאב," הסביר אוסטין בסבלנות, "אבל את... לא היית אמורה לקום".
"כמו שלא היו אמורים להגיע כלבי שאול ליער!" כעסתי שהוא לא נותן לי לדבר.
אני רוצה לדעת איפה פרסי, הוא יכול להפסיק לבלבל לי את המוח על כדורים ולתת לי שנייה?
"ששש!" אוסטין היסה אותי בחרדה והביט לצדדים כאילו הקירות מרגלים אחרינו.
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"די אימורטאלס, אנבת', אסור לך להגיד את זה שוב! כירון בבעיות עם האלים כי הוא אפשר לזה לקרות! אבל אף אחד לא בדיוק יודע מה קורה, אפילו האלים בהלם. שוב יש בעיות תקשורת וההגנה על הגבולות כבר לא כל כך משפיעה. יש צרות בגן עדן, ואני לא מדבר על שדות אליסיום," אוסטין תמצת והתיישב על כיסא המבקר ליד המיטה שלי.
"מה עם האדס?" החמצתי פנים.
"אני יודע שלא תמיד חיבבת את מלך השאול, אנבת', אבל את צריכה לדעת שהכל קטסטרופה עכשיו, אי אפשר לדעת. כלום." אוסטין משך בכתפיו.
ניסיתי להתווכח אבל הוא השתיק אותי, "דיברנו מספיק, כירון יהרוג אותי אם נדבר על מה שהוא אמר לשכך ולהשתיק".
אני שונאת שמשתיקים אותי. שונאת שעוצרים אותי מדברים שאני רוצה לומר.
"בואי קחי עוד כדור לשעתיים ואחר כך קיילה תבוא למשמרת קצרה ותוכל להמשיך לעזור לי לטפל בך. אני לא כל כך מומחה בעצמות שבורות. זה יותר הקטע של וויל, אבל הוא וניקו ועוד כמה חניכים יצאו לבדיקה בקצוות היער, לוודא שכל הכלבים נעלמו," אוסטין הושיט לה כדור סגול כהה וכוס מים.
"אני רוצה לדעת איפה פרסי!" דרשתי.
"הוא לא כאן, את לא יכולה ללכת אליו עכשיו, הוא..." אוסטין אמר בעדינות, "הוא עדיין לא... התאושש".
"מה זאת אומרת?!" שאלתי בחרדה.
"זאת אומרת שהוא היה קרוב מאוד להיהפך לבשר קצוץ אם לא היינו מגיעים בזמן," אוסטין לא פירט על מצבו.
"נו, אוסטין, תסביר כבר! מה קרה לו? אני רוצה לראות אותו! איפה הוא? הוא במרפאה? אני יכולה ללכת לראות אותו? אני בריאה! מה איתו? הוא בסדר?" השאלות נורו ממני בצרורות ואוסטין כמעט נרתע אחורה.
"הוא בחדר למטופלים-חמורים יותר... את יודעת," הוא הניד בידו והתרגזתי.
"אתה מוכן להסביר?".
"אני... תשתי קצת מים, את נראית עצבנית, אני אסביר, תירגעי," הוא הזיז את הכיסא מעט וזז בחוסר נוחות.
"מה שתגיד," סיננתי, גלגלתי עיניים ולגמתי מהכוס מעט מים, שטעמם היה מתוק במעט, "אני עצבנית כי אתה לא מספר לי מה קורה עם חבר שלי, ומה המצב שלו ו...".
החדר התחיל להסתובב.
"מצטער, אנבת'..." אמר אוסטין וקם מהכיסא, הבעתו מתנצלת, "את צריכה לנוח".
"מה בשם האולימפוס... אה. חומר הרדמה... במים... אם אני לא אבלע את ה-- ה--" לא הספקתי לגמור את המשפט וראשי צנח על הכרית.
הכל האפיל,
ונרדמתי.
אוף.
אני שונאת בני אפולו.
***