חיים או מוות-פאנפיק פרסבת'

פרק #11 Kiss and story (חלק 3)

נקודת מבט; פרסי.

לא היה בזה שום דבר טוב.
השפתיים שלה היו רכות, אבל לא כמו אנבת'.
הידיים שלה עברו בשיערי, אבל ממש לא כמו אנבת'.
היא הייתה יפה, אבל בכלל לא כמו אנבת'.
ואני רוצה את אנבת'.
אנבת'. לא את הטיפשה המתנשאת הזאת.
אז דחפתי אותה ממני.
"לין, זה לא מתאים," אמרתי מיד והנדתי בראשי, "ממש לא".
"אל תגיד לי שזה לא היה טוב," היא חייכה בביטחון, "זה היה מעולה. אתה מנשק מדהים".
"אני... מה?!" אין מצב שהיא העזה...
"אוי, אתה חמוד שאתה מאוהב. פשוט תגיד שאתה רוצה עוד נשיקה!" היא חייכה בפלרטטנות והתיישבה חזרה בכיסאה, מקרבת אותו למיטתי עוד יותר.
"משהו לא טוב עובר עלייך, בת הקטה מטופשת, יש לי חברה ושלא תעזי לגעת בי שוב." אמרתי בקול קר.
"אתה תמיד קשוח בהתחלה?" היא לא ויתרה, שילבה את אצבעותיה בחיוך והניחה על רגליה הארוכות.
"התחלה של מה?" התבלבלתי לרגע.
"התחלתה של זוגיות ארוכת טווח, מוח אצה," היא חייכה ועיניה הכחולות הבזיקו.
ברור שהיא ידעה, כולם ידעו שאנבת' קוראת לי ככה.
היא חושבת שזה יגרום לי להתאהב בה, להתנצל ולחזור על ארבע כדי לנשק אותה? זה מה שידליק אותי?
אז היא טועה אבל צודקת. כי זה ידליק אותי, אבל במובן אחר.
"שלא תחשבי אבל להגיד את זה שוב, לין! רק לאנבת' מותר לקרוא לי ככה! וברור שלא לך, בת הרה טיפשה!" גיצים נורו מעיניי הזועמות.
היא גלגלה עיניים, "עזוב, מי בכלל רצה לצאת איתך, בני פוסידון תמיד כל כך חמי מזג..." היא בחנה את ציפורניה הכסופות-כחולות בעניין מדומה.
"מה שתגידי," סיננתי.
"ולא להאמין שבאמת רציתי לנשק אותך," היא רטנה ויצאה מהחדר בנפנוף שיער סנובי.

**
מייק נכנס במקומה לאחר דקות ספורות.
"כדאי שתרגיע את חברה שלך," רטנתי.
מייק הזעיף פנים, "היא לא החברה שלי".
נכון, זה היה אכזרי מצידי.
מאוד.
אבל כואב לי כל הגוף והרגע בחורה מטומטמת נישקה אותי ואני מתגעגע לאנבת' ומרותק למיטה במרפאה מטופשת ו...
בסדר, אין לי תירוץ, זה היה מרושע.
הראש שלי הסתובב קצת.
הוא התיישב לידי ומרח לי עוד קצת משחות והחליף לי את התחבושת ביד
ובחזה.
הרגשתי את הכוס שלין הניחה על המיטה נשפכת והמים נספגו בתחבושת הרגל שלי. אבל לא אמרתי דבר, לא רציתי להטריח את מייק. הוא ממילא בטח סובל בחברתי, יודע שמושא אהבתו העדיף... אותי. על פניו.
הגב שלי כבר כמעט נרפא לחלוטין. תוך כדי שהוא מורח את המשחות הוא מזרים לתוכם מעט מסגולות הריפוי של אפולו.
"מצטער, הסגולה שלי לא עד כדי כך חזקה," הוא מלמל ונתן לי עוד גלולה בהירה.
בלעתי אותה והרגשתי את ראשי מתייצב.
הסחרחורת נעלמה והרגשתי צלול.
"וויל עוד מעט יבוא," אמר מייק ויצא מהחדר בשקט.
רציתי לצעוק אחריו שיחזור, שאין לו טעם להתאהב בבחורה כמו לין, כי היא שטחית ותפיסת העולם שלה מעוותת לחלוטין. היא מכריחה אנשים לעשות דברים שהם לא רוצים. כמו לנשק אותה.
רציתי לצעוק אליו שאני מצטער ולא התכוונתי לזרות לו מלח על הפצעים. שלא התכוונתי להיות גס רוח.
אבל וויל נכנס ולא רציתי לעשות לעצמי בושות.
"פרסי! למה לא מפתיע אותי לראות אותך כאן?" הוא גיחך והתקרב בחיוך זורח.
"כי סיפרו לך שאני פה?" חייכתי אליו חזרה, ושרירי הפנים שלי נאנקו במחאה. וכך גיליתי שגם פניי ספגו שריטה עמוקה לאורכם.
"איך הייתה ההמתנה לבואי? לין ומייק שיגעו אותך?" גיחך וויל.
אתה לא יודע עד כמה. רציתי להגיד.
אבל הצלחתי רק להנהן בחיוך קלוש, לגחך חזרה.
הבטתי במראה שהייתה תלויה על הקיר מול מיטתי.
נראיתי נורא.
השיער הכהה שלי היה פרוע מידיה של לין, עיניי היו נפוחות ואדומות, ידי וחזי היו מגובסים ושריטה ארוכה באלכסון על פניי הזכירה לי את לוק.
היא התמשכה מהגבה הימנית עד קצה הסנטר בצד השמאלי וצרבה כשפניי שינו הבעה.
"אוי, פרסי, אתה בטח סובל, ואני עומד ומפטפט," הניד וויל בראשו והתחיל לעבוד.
הוא עטה כפפות היגייניות והחליף את התחבושות שלי בפעם העשרים לאותו היום.
כשהגיע לתחבושת שברגלי, הוא בחן אותן בתמיהה.
"פרסי... הרגל שלך. היא.... נרפאה." הוא בוהה בי, המום, "מייק אמר שזו הפציעה החמורה ביותר שיש לך".
נזכרתי במים שנשפכו. הכוס שלין השאירה על המיטה ושמייק שפך בטעות... על הרגל שלי.
"מים." מלמלתי.
"מה?" וויל תהה.
"מים, אני טיפש כל כך! וויל, אני בן פוסידון, בסך הכל צריך קצת מים!" המסקנה הבזיקה במוחי כפי שרעיון 'הברק-הוא-בעצם-חשמל' הבזיק במוחו של בנג'מין פרנקלין.
אין, לפעמים יש לי קטעים גאוניים כאלה.
וויל טפח על מצחו.
"זה בעייתי שאתה בן פוסידון הראשון שבא להיות מטופל במרפאה," מלמל וויל תוך שהביא גיגית מים, "אנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות".
חשבתי שאני אמור להכניס את רגליי לגיגית, להירפא וללכת לבקר סוף סוף את אנבת', אבל לליאו היו תוכניות אחרות.
ליאו ואלדס, המצית האולימפי, הופיע מאחורי וויל וחטף ממנו את הגיגית, שופך אותה עליי.
"מה... בשם... אלות הגורל?!" נטפתי מים ובהיתי בליאו, המום.
"היי, פרסי! הלחצת אותנו ממש!" חייך ליאו כאילו הוא לא העיף עליי הרגע גיגית מים.
"ליאו, אתה הרגע שפכת עליי גיגית מים, אל תשנה נושא לכמה דאגתם לי!".
"זה יעזור לך להבריא," משך ליאו בכתפיו, "לפחות ככה זה אמור לעבוד. לא?".
וויל התרחק, "זה לא נראה לי כמו מקום בטוח. אש ומים מעולם לא היו טובים במיוחד למחנה החצוים..." הוא התרחק עוד.
"וויל, אל תעזוב אותי עם המטורף הזה!" צעק ליאו כשעיניי הבזיקו לעברו.
וויל גיחך ויצא מהחדר.
פערתי עיניים כועסות.
ליאו התרחק קצת, "אני חושב שאני צריך ללכת...".
"אוי, אחי, תירגע, זה בסדר. אני סולח לך." גלגלתי עיניים.
ליאו נשף בהקלה, "יופי, לרגע חשבתי ש...".
"אבל זה יתנקם בך מתישהו, כן?" חייכתי חיוך ערמומי.
"אני..".
"אבל לא עכשיו. אני פצוע ונוטף מים. הפסקת אש?" הושטתי יד רטובה ללחיצה.
"והפסקת מים." הנהן ליאו ולחץ את ידי.
הוא ישב בכיסא סמוך וחייך אליי חיוך שובב.
"ספר לי הכל!" דרשתי.
"אז ככה," הוא היה מוכן לכך שאבקש ממנו.
הנהנתי והוא התחיל.
"שמענו צעקות ונהמות ואז כולנו הגענו; פייפר המקסימה וג'ייסון הגבר, הייזל ופרנק הדביקים-עד-מוות, קליפסו הלוהטת ואני, כמובן!" ליאו עצר בתנוחה דרמטית, אבל לא התרגשתי.
"אוקיי," רמזתי לו להמשיך.
"ואז כירון דהר לשם וירה בכלב שאול אחד, אבל לא הצליח להרוג אותו. כל שאר המטרות שניסה לירות בהן נמלטו והתחמקו והוא לא הצליח לירות באף אחד מהכלבים המזורגגים. מה שמאוד מוזר..." פתאום רגש חדש הפציע על פניו של ליאו, "בדרך כלל כירון לא מפספס..." הוא משך בכתפיו.
"בכל מקרה, ג'ייסון הגבר מיד הסתער וחשמל חצי מהכלבלבים המטופשים ההם, פייפר הקסימה שניים מהם להילחם בחבריהם, הייזל שלחה עליהם צבא של יהלומים מקוללים ופרנק הפך לדוב גריזלי. מה שהיה מפתיע ואף מרתק במלחמה..".
רכנתי קדימה בעניין מהול בציפיה.
"פרנק והייזל הצליחו לנתק את הידיים שלהם זה מזה! לא האמנתי שזה באמת קרה, אבל הם לא החזיקו ידיים בתור דוב גריזלי ומכשפה-מטורפת עם יהלומים." ליאו צחקק כשנאנחתי באכזבה ונשענתי חזרה אחורה.
"בקיצור, אני שרפתי את הזנב המקולל של חלק מהכלבים וקליפסו ניסתה להרחיק אתכם הצידה. לקחו אתכם למרפאה והכלבים התייאשו מאיתנו בסוף -כי בסופו של דבר כנראה רצו אתכם- ונעלמו בצללים." סיכם ליאו בחיוך רחב, "איזה גיבורים היינו! אתה לא מבין, עשיתי כזה עם האש 'ווווייייייי' וכולם כזה היו 'וואו, וואו, עם הבחור הזה לא מתעסקים!' ואז אני כזה 'באמת לא כדאי לכם, חברים!' ושרפתי להם את הזנב!".
ברגע הראשון חשבתי שהוא מדבר על החניכים. אידיוט.
"מקסים, ליאו, מקסים," אמרתי בהיסח הדעת והוא ניפח את חזהו בגאווה.
ואז זזתי מעט במקומי והרגשתי את עצמי קליל לחלוטין.
נרפאתי לגמרי.
זה אומר...
אנבת'.

***