חיים או מוות-פאנפיק פרסבת'

פרק #10 כלבי שאול רעים לזוגיות (חלק 4)

אני בדיליי מטורף🤧 סורי גאייז
אזזז חלק אחרון וזה✨
הוא יצא ארוך רצח אבל לא ידעתי איפה אפשר לפצל אותו אז ....
ביי
***

נקודת מבט; פרסי.

אוי, נו באמת.
למה לחצוים יש את המזל הכי גרוע שאפשר?
הייתי עוד שנייה מלפתור את כל הבעיות אם אנבת' (ראו; להתנשק איתה), והחבר המגודל והשחור החליט להופיע.
אולי תוכל להגיע עוד עשר דקות? אחרי שאני ואנבת' נגמור להתנשק ולפתור את כל בעיותינו הזוגיות בשיחה פילוסופית עמוקה? (ראו; אנבת' תדבר ואני אהנהן, מהופנט מהעיניים האלו).
או אולי -יש לי הצעה הרבה יותר טובה- לא תבוא בכלל? אתה מפריע, אם לא שמת לב!
אבל ברור שלכלב לא היה אכפת מרצונותיי.
הוא הסתער על אנבת' המבוהלת שעדיין הסתבכה עם המגן והחרב שלה, בקושי מצליחה לקום.
אפשר להבין אותה, הרגשתי בדיוק ככה, מבולבל ומסורבל, כשהייתי כל כך קרוב אליה קודם, שואף את הריח הסבוני הממכר שלה, אחרי שלא הייתי כל כך קרוב אליה ככה שבועות...
ניערתי את ראשי מהמחשבות שגרמו לי רק-
אנבת' נרתעה אחורה אוטומטית מהכלב והוא כמעט טרף אותה בביס אחד. תודה לאלים על רפלקסים של חצוים.
זינקתי על הכלב מאחור ונעצתי את אנקלוסמוס בגבו -עד הניצב- בהבעת ניצחון.
מתברר שזה רק עצבן אותו, ובמקום להתפורר לאבק, הוא הסתובב אליי בנהמה.
הוא לא מת (ההבחנה הדקה שלי עובדת 24/7).
הוא עשוי מזהב קיסרי או משהו?
כי הוא הרגע חטף פגיעה ישירה ועמוקה במיוחד של ארד שמיימי והוא... אין מצב שכירון איפשר את זה. מפלצת שלא מתה-
אין הרבה זמן לתהיות כשכלב שאול עצבני תוקף אותך.
זינקתי הצידה והתחמקתי מנשיכה שבוודאי הייתה מורידה את ראשי.
ניסיתי לנעוץ בו שוב את החרב, אבל הוא למד מהניסיון הקודם והתחמק, תוקף מהצד ומותיר שריטה מדממת על ידי.
"היי!" ניסיתי לצעוק אל עבר היער החשוך בעוד קולות צחוק וצעקות כעס נשמעים מתוכו -אולי דגל נחטף- בעוד אני מתחמק ממלתעות של כלבלב חביב ולא מזיק, "מישהו? תוקף אותנו כאן כלב שאול!!".
אנבת' התעוררה מההלם ומאובדן החושים הקל שתקף אותה, והיא הסתערה על הכלב בעודו עסוק בי.
הלוואי שהייתי יכול להזהיר אותה.
הכלב הריח אותה לפני שראיתי אותה, ותקף לפני שהספקתי לצעוק אליה.
הוא הסתובב במהירות שנראתה בלתי אפשרית והפיל אותה לקרקע.
היא נאנקה בכאב ונשמע קול פיצוח תחת אחת מרגליו הכהות. אני די בטוח שנשברה לה עצם.
זעם אדום ולוהט מילא את שדה ראייתי ודקרתי את אחוריו בכעס.
הוא התעלם ממני -שוב לא פצוע- והניח כפה על הבטן של אנבת', מפעיל לחץ וחושף שיניים באיום.
היא בלעה רוק בלחץ ופלטה עוד יבבת כאב, "אממ.. פרסי?".
הוא השפיל את ראשו כדי לטרוף אותה, אני מניח, אבל חושי החצוי המחודדים שלי (סתמו) זינקו לפעולה ובעטתי בצד גופו, מנסה לדקור שוב.
הוא הוטל הצידה מהתנופה, אבל שיניו שהיו חשופות הותירו שריטה אדומה על צווארה של אנבת'.
"אנבת'!" צרחתי בלי שום מטרה ספציפית, אבל עם המון עצבים חשופים.
כעס בעבע בבטן שלי וקפצתי לעברו כדי להרוג אותו, מנסה לדקור שוב ושוב.
אבל הוא לא התייאש וזינק שוב על אנבת' הפצועה.
זינקתי לעברו וניסיתי לשסף לו את הגרון הפרוותי, עצבני על כך שהעז לגעת בחברה שלי. שוב.
כן, גם אם הוא רק כלב. אף אחד לא נוגע בה.
אבל הוא שוב לא התפורר. אבל עדיין כעס מכך שניסיתי, ירד מאנבת' ללא משים ותקף.
באמת, חבר, אתה צריך ללמוד לשלוט בכעס שלך ולא לוותר כל כך מהר על הטרף שלך. בעיקר אם זאת אנבת'.
אבל מי אני שאתלונן על כך שהוא עזב את החברה שלי וזינק עליי?
הבנתי שלדקור אותו זה כבר לא פתרון (הבנתי באיחור, אני באמת מצטער על כך שהמפלצת המטופשת לא מתה!!) אז הובלתי אותו לנחל.
רצתי והתחמקתי בזיגזג (אי אפשר לומר בחן) וקפצתי קפיצת ראש לנחל.
כן, אני יודע, לקחתי סיכון; אם הוא יתייאש ממני, הוא יחזור לתקוף את אנבת' הפצועה והמושבתת לגמרי, ואז הכל אבוד.
אבל נתז מים חזק סיפר לי שהוא קפץ למים.
כלב שאול מטופש, הוא לא יודע שמים זה לא טוב לכלבים? בעיקר כלבים שאני עצבני עליהם?
נשמתי עמוק (כן, במים, מישהו צריך תזכורת לכך שאני בן פוסידון?) והפעלתי את הלחץ בקרקעית הבטן שלי.
גל.
גל שטף אותנו, הרגשתי את השריטה שלי ביד מתחילה להירפא לאיטה.
כלב השאול ניסה להרים ראש מעל המים כדי לשאוף אוויר, אבל עוד גל התנפץ על פני המים והוא החל לשקוע.
הנחל בסך הכל היה די רדוד, אבל הכלב לא היה ענקי יותר מדי.
עמדתי במים והוריתי לגלים להטביע אותו.
תחושת הכוח הייתה משכרת, והחושים שלי הסתחררו.
נדמה היה שכל גופי צורח: עוד! עוד כוח! עוד שליטה!
הרגשתי אכזרי כשכלב השאול עצם את עיניו השחורות ושקע בתבוסה, אבל לא היה אכפת לי.
כשהכלב מת, גופתו הרטובה עדיין בקרקעית הנחל, פתאום התחלתי לרעוד.
אבל לא מקור. יותר מפחד.
אבל כבר לא מהכלב. אלא מעצמי.
הרגשתי אכזרי ונוראי ואיום ומגעיל ו... הרגתי יצור במו גליי.
אבל לא היה לי הרבה זמן לרחמים עצמיים, נזכרתי באנבת' ורצתי לעברה. השריטה בזרועי נפתחה שוב והחלה לדמם שוב. לא הייתי מספיק זמן בנחל.
אנבת'.
היא התנשמה בכבדות ועיניה רפרפו, ריסיה מלטפים את לחיה בעדינות.
ניגשתי אליה, רוכן, ובחנתי את השריטה בגרונה, משתדל שלא לבהות בעיניה יותר מדי.
רק. תטפל. בה. כבר.
אני נוזף בעצמי על חוסר המקצועיות שבבהייה שלי וחוזר לבחון את השריטה.
היא הייתה די שטחית, אבל עדיין הגירה דם רב ששטף את כל גרונה.
הפציעה הקשה יותר הייתה כנראה זרועה שנראתה מעט רפויה ומדולדלת. היא בוודאי נשברה.
לא הייתי רופא מצטיין (תפסיקו להחניף, מה שמניתי עד כה היה בסיסי... נו, טוב, תמשיכו) אבל אני די בטוח שהיה גם שבר קל בצלעותיה.
"פרסי..." היא נאנקה בכאב.
"אנבת'..." לחשתי ברוך. גם כשהיא פצועה, שבורה, מאובקת מעפר ומדממת, היא הבחורה הכי יפה עלי אדמות, "אני כאן, הכל בסדר, הכלב מת."
קולי רועד מעט כשאני חושב שוב על גופו הכהה שוקע באיטיות... לא. אני מנער את הראש. אסור לי לשקוע במחשבות.
"מוח אצה, אתה אידיוט," המילים הפשוטות, השגרתיות, מלטפות אותי כמו ידה החמימה שעלתה ללחיי, מברישה את האבק מפניי באצבעות רכות. המגע ממכר. מסחרר. הראש שלי מתרוקן מהעיניים המהפנטות האלו...
היא מרימה ראש כדי להגיד משהו, עיניה פעורות -אולי מהכאב- אבל אני מרכין ראש ומנשק אותה בעדינות על שפתיה הרכות, הורודות, קוטע אותה.
התחושה מדהימה. משכרת. משחררת. אני מרגיש כאילו לא נישקתי אותה כבר שנים, וכבר שכחתי כמה התחושה רכה וממכרת ו...
כאב חד פועם בגבי ואני מתנתק ממנה וצונח לידה, דם כהה זולג מגבי.
אני מתרומם במהירות ורואה מעגל של כלבי שאול סביבנו.
אוי.
"ניסיתי להזהיר אותך, מוח אצה!" היא עדיין נראית מסוחררת מהנשיקה, אבל צלולה מספיק כדי לנזוף בי.
בגלל זה היא הרימה ראש, וניסתה להגיד לי ש...
כלב מזנק עליי ואני מטעה עם החרב שלי, ואז מכה בו בצידה השטוח בגופו.
התנועה גורמת ליד שלי לרעוד מכאב. השריטה נוטפת דם.
הוא עף הצידה מהתנופה וכלב אחר מסתער.
אני מנופף בחרבי ומנסה לדקור אותו.
הפציעות שלי ביד החרב ובגב לא מאפשרות את זה. אני נוחת על האדמה הקשה ומכריח את עצמי לקום.
אני לא איכנע.
אנחנו לא נמות כאן, ביער של מחנה החצוים, על ידי מפלצות מטופשות שלא מתות. אין סיכוי.
כלב נוסף מסתער עליי ואני מכה בו בחרב. הוא נשאר יציב ושורט את ידי השנייה.
בחייכם.
כמה כלבים מנסים להסתער על אנבת', שלמרות הפציעות הקשות שלה מנסה להתרומם ולתפוס את חרבה.
"שלא תעזי, חכמולוגית!" אני קורא אליה וקופץ להגן עליה.
"מוח אצה טיפש שלי, אתה לא יכול להתמודד מולם!" היא קוראת לעברי במאמץ רב.
מוח אצה טיפש שלי.
מוח אצה טיפש שלי.
אני מגונן עליה בגופי, "אני אעשה לך דווקא ואני כן אצליח," אני שולח לה קריצה מעבר לכתפי.
אני חושב שהיא גלגלה עיניים, לא בדיוק הספקתי לראות, כי עוד כלב הסתער עליי.
אני עומד, מנסה להילחם, כמגן אנושי לפני אנבת', רגליי כושלות לרגע, ורק נשימתה הרכה והמהירה מאחוריי מזכירה לי שיש בשביל מה להילחם. יש לי את אנבת'.
אבל לאט היצורים סוגרים עליי.
אני אחד וקטן, ובלי נשק משמעותי נגדם. הם גדולים ובעלי שיניים. אה ויש גם את הקטע הזה שהם לא מתים.
איכ, אני שונא כלבי שאול.
אני קורס לאט, מדמם מכל חלק בגופי.
הדם הנוטף מעלה בי פלאשבק נוראי של טיפת הדם מהאף שלי שזולגת לאדמה הקשה ומעירה את גאיה.
אני מקווה שעכשיו אין שום אלה רצחנית שמתעוררת מדם חצוים, כי אני מדמם כאן כאילו אין מחר.
חושך סוגר על שדה ראייתי.
אני מקלל בשקט את כלבי השאול.
אני צונח לצד אנבת', לאחר חבטה מכוונת וחזקה של כלב שאול מטופש.
צרחה שמרוקנת את כל האוויר בריאותיי נפלטה ממני.
אולי מישהו יבוא, אבל התקווה כבר קלושה.
לחצתי את ידה של אנבת' ולחשתי "סליחה, חכמולוגית".
זה נשמע שהיא החזירה לי, "אני אוהבת אותך, מוח אצה", אבל אני לא יכול להיות בטוח. יכול להיות שאני מדמיין.
ידה הרכה והקטנה שאחוזה בידי גרמה לי להישאר בהכרה לעוד כמה רגעים קלים, להרגיש את חמימות עורה על עורי.
לפני שהכל נהיה שחור, אני חושב שראיתי דמויות מסתערות מתוך היער.
נגדנו או איתנו, זה כבר לא כל כך משנה.
קריאות קרב -שאולי דמיינתי- מסתחררות. הבזקים של אדום וזהב וכסף.
הכל מאפיל.
לפחות נישקתי את אנבת' בפעם האחרונה.

***
אזזז לקראת הסוף התהפך לי הזמן להווה מתמשך אבל אתם תשרדו כי אין לי כוח לשכתב עכשיו✌🏼🤧
מה אומרים? סוףסוף תפוס את הדגלללל✨✨
מחכה לתגובות♥️
ו... נתראה♥️