•Bad Blood•

פרק 1- משפחת מנדס

היי, אז ברוכים הבאים לפרק הראשון שלנו בסדרת הספרים bad hearts, והספר הראשון בסדרה הוא bad blood (מעריצי טיילור סוויפט הראו את נוכחותכם.) וזהווו מקווה שתהנו, ומומלץ לשמוע את השיר ששמתי בזמן שאתם קוראים את הספר♡ תהנו3>

נקודת מבט-קמיל:
"מה אתם חושבים לעצמכם? שני אידיוטים!" צעקתי על האחים שלי שראיתי שהם שוב הביאו את אחד הקורבנות שלהם לבית שלנו. "חשבתי שסיכמנו שתפסיקו עם זה, מאיפה לכם שלא עוקבים אחריו?!" המשכתי לצעוק עליהם.

"לא היה לנו מקום אחר, הבר מפוצץ ובמועדון אגרוף זה ימשוך יותר מידי תשומת לב, ראית מה קרה פעם אחרונה שהבאנו לשם מישהו שצריך לטפל בו..." מנואל אמר.

מנואל הוא אחי הגדול, הגבר הכי חתיך שהכרתי, היה לו שיער פאקבוי שחור, ואם הייתח גבר, גם אני הייתי רוצה שיער כזה. עורו היה בהיר וזה השתלב כל כך יפה עם צבע שיערו, והעיניים שלו היו בצבע טורקיז, כלכך יפות ומרהיבות. הוא מטר 90 וקצת והיה הקונסיליירי שלי לעתיד.

"ואל תדאגי, אף אחד לא יעקוב אחרינו, השומרים בדקו אותו טוב טוב בכניסה..." אמר אחי הקטן לוקאס.

לעומת מנואל, אחי הקטן לוקאס היה שחום שרירי עם שיער שחור קצת ארוך ועיניים ירוקות כהות כמו היערות, ידו הייתה מלאה בקעקועים, לכל אחת משמעות שונה. הוא היה הסגן הבכיר שלי לעתיד.

"תסיימו עם זה מהר ותגידו לאלברט לקרוא לחייל שינקה את זה." אמרתי להם בקור. (אלברט היה השומר הראשי שלנו, העוזר שלי לעתיד, אחריי מנואל ולוקאס כמובן. המשפחה שלו מסורה למשפחה שלי במשך שנים, מאז שאבי זכרונו לברכה היה הקאפו)

את אבי הרגו הרוסים בזמן שניסו להשלט על וושינגטון. הוא היה גיבור וחזק עד נשימתו האחרונה, הוא הגיבור שלי, ובכל יום במשך השנתיים האחרונות חשבתי עליו, לא היה יום שהוא לא עבר במוחי.

אמא שלי איבדה את זה אחריי שהוא מת, היא הייתה האמא המושלמת ואחריי מה שקרה היא נכנסה לדיכאון ועד היום שום דבר לא עזר לה לרפא את עצמה, ניסינו הכל, הבאנו כל פסיכולוג אפשרי אבל כלום לא עזר לצער שלה.
אני מתגעגעת אליה ולאופי שלה. היא האמא הכי טובה שיש, ואני כל יום מתפללת לזה שהיא תחזור לתקשר איתנו.

בקרוב ההכתרה שלי לקאפו של המאפיה האיטלקית בוושינגטוו תגיע, ואני מצפה בקוצר רוח, חיכיתי ליום הזה כל חיי, מאז שאני בת 5 התחילו האימונים הקורעים, הכואבים והמפרכים.

כל קאפו וקאפו יגיע להכתרה, של הקאפו האישה הראשונה בעולם. כולם היו בשוק ששמעו על זה, קאפו אישה? מעולם לא היה דבר כזה, וכולם כבר חיכו לזה

לא אשקר, זה היה קשה. מי ידע שהאנשים האלו אנשי מערות? אנחנו חיים במאה ה17 או משהו?

אבא שלי מרקו ודודי פאולו היו המאמנים, בגיל 15 זו הייתה הפעם הראשונה שרצחתי, הייתי מזועזעת. לא דיברתי, לא הגבתי, נעלמו לי הרגשות לגמריי, הדבר היחיד שהחזיר לי את הרגשות לאחר חודשיים זו הייתה המחלה של אחי מנואל, הוא חלה בסרטן שהיה בן 17.

הוא גדול ממני רק בשנתיים, וזה הרג אותי מבפנים, הוא נלחם במחלה כמעט שנתיים, אמרו לנו לוותר ולהפרד וכולם הפנימו את זה והשלימו עם זה חוץ ממני ומלוקאס, ידענו שיש לו עוד סיכוי, לא איבדנו אמונה. לעולם לא. היום הוא הבן אדם הכי חזק שאני מכירה ואני מודה בכל יום שהוא פה איתנו.

אחי לוקאס קטן ממני בשנה. וגם הוא עבר המון אימונים והרבה יותר עינויים ממני, הוא הרי בכל מקרה גבר... מגיל כל כך צעיר הוא היה שרירי והוא אחד האנשים האהובים עליי בעולם.
לא שיש יותר מידי כאלו, והוא בכל מקרה קרצייה לא קטנה, אבל בסדר.

אני לא יודעת איך הייתי שורדת בלעדיו. או בלי מנואל. לא הייתי יכולה לשרוד בלעדיהם.
והשבועה שלנו, זה הדבר הכי חזק שיש. 3 האחים. שלושה אמיגוס.
_________________________

יום ההכתרה הגיע, לבשתי שמלת טורקיז כהה פשוט כל כך יפה, היה לה מחשוף קטן ושסע שהגיע עד אמצע הירך, לשמלה התאמתי מגפיים בעלי עקבים גבוהים, מעט ארוכים שהתאימו בצורה מושלמת לשמלה.

"לחוצה?" שאל אותי מנואל. כמובן שהייתי לחוצה, והוא ידע את זה. הנהנתי בקצרה וחזרתי לריכוז. תמיד חייב להיות קשובים, אין לדעת מה יקרה בעוד כמה שניות.

לוקאס שלח אליי מבט קצת לחוץ, וחייכתי לו חיוך קטן. לא יכלתי לעשות יותר מזה. אומנם אני לא כמו כל שאר הבוסים הבבונים שמתנהגים כמו סדיסטים הזויים, אני עדיין אישה, וטוב שכך. אך עדיין למדתי לא להראות יותר מידי רגשות. זה בסופו של דבר משמש לרעתך.

התבגרתי הרבה יותר מהר משאר בנות המאפיה, בכל זאת חינכו אותי אחרת. ולא אשקר, הן כמו כלבות צייתניות, זה לא מעצבן אותן לפעמים? הן סוציופטיות או משהו? אהובה, לא יקרה כלום אם תתפסי לגבר החמוד שלך בביצים ותגידי לו לשתוק לפעמים. כל הגברי מאפיה האלו... כל אחד יותר גרוע מהשני.

מתאו בא עם הסכין שעברה בדורי דורות, כדי לחרוט את סמל הקאפו על ידי, סמל הקאפו היה בצורת הנצח, ודודי פאולו בא עם הסיכה שגם היא עוברת מדור לדור, מקאפו לקאפו.

דודי התחיל בהשבעה- "האם את נשבעת להגן בגופך על כל אחד מהנמצאים בחדר?" דודי שאל "כן" עניתי לו, "האם את נשבעת למלא את משימותייך ולהיות אוזן קשבת לכל אחד מהנמצאים בחדר?" דודי שאל "כן" עניתי, "האם את נשבעת להנהיג את איזורך ולהיות המקום הבטוח שלהם?" הוא שאל, "כן" עניתי.

מתאו בא וחרט על ידי את הסמל, זה כאב אבל סבלתי בשקט, את הסיכה עם ציור האריה דודי נעץ בשמלתי ואמר "ברוכה הבאה קמיל"

הייתה דממה בשקט למשך דקה, ואז מנואל ולוקאס התחילו למחוא כפיים וכולם אחריהם, כולם הריעו ולאחר מכן באו לברך אותי.

אני מקווה שאתה רואה אותי וגאה בי אבא. אני מקווה...

לפתע ראיתי אותו, פי היה פעור, עיניי נפתחו לרווחה, נשימותי הפכו לאיטיות, ככל שהוא התקרב יותר ויותר כך התחלתי להבין יותר שזה הוא, בכל שנייה שעברה הבנתי יותר ויותר שזה הוא. הוא הגיע אליי ובא ללחוץ לי את היד.
אדריאן? זה באמת אתה?