תאומות דומות שונות

הראשון לספטמבר

הראשון לספטמבר כבר הגיע. השמש הצהובה, זרחה על גבי השמים התכולים והעננים הלבנים רקדו על ידה. העצים הירוקים עמדו זקופים והציפורים שחורות הכנף זימרו על ענפיהם. חול הים הזהוב שיחק עם הרוח וגלי המים הכחולים שטפו אותו. בכל בית ובית היה אפשר לראות את מידת ההתרגשות, אך בבית הצבעוני האווירה הייתה מעט שונה.    

"וואו אני לא מאמינה שאת עוזבת עוד שעתיים!" אמרה נילי בעצב

"הזמן עובר מהר כשנהנים" צחקה גברת פלדמן. 

 הכל היה מוכן ומסודר לקראת עזיבתה. נילי הביטה בגברת פלדמן עם השמלה הפרחונית והסיכה שאספה את שיערה האפרפר ועלה במוחה רעיון "אולי אצייר אותך ואתלה את התמונה על הקיר כמזכרת?" שאלה נילי נלהבת.

"את בטוחה? איך תספיקי להגיע לבית הספר?" 

"!אני אצייר אותך מהר ואז אלך. נו, בבקשה זה יהיה הבילוי המשותף שלנו לפני שאת נוסעת!"  

גברת פלדמן חייכה אליה והסכימה. נילי הנרגשת החלה לצייר, בזמן שגברת פלדמן עמדה מולה נינוחה עם ידיים בצדיי הגוף וחצי חיוך אחראי  וילדותי בו זמנית שהדגיש את עיניי השקד הכחולות שלה. זה היה ציור כל  כך יפה ונילי לא יכלה להפסיק עד שלפתע הביטה בשעונה וראתה  שנותרו עוד 10 דקות בלבד לצלצול המבשר את תחילת יום הלימודים. היא הניחה את המכחול על יד הציור הכמעט גמור. לקחה את התיק נשקה לגברת פלדמן ויצאה  בזריזות מהבית.

****** 

למזלה היא הגיעה חמש דקות לפני הצלצול. "איפה נמצאת כיתה י'5?" שאלה את אחת מהתלמידות. "את פונה ימינה ועולה במדרגות." ענתה התלמידה בחביבות. "תודה רבה" אמרה נילי והלכה בחיפזון במבט מרוכז ברצפה.

 מבלי לשים לב היא התנגשה בנער גבוה וחסון עם עיני שקד בצבע דבש, שיער מתולתל קצר וחיוך ביישני מתוק. "סליחה!" שניהם אמרו יחד. "לא, זה בסדר.." שניהם אמרו יחד שוב וצחקו. "נעים מאוד, אני מייקל" הוא פנה אליה והושיט את ידו ללחיצה. 

"אני נילי" אמרה ולחצה את ידו כשסומק על לחייה.

 "את תלמידה חדשה כאן?" שאל מייקל בזמן שהלכו במסדרון.

" כן אני לומדת בכיתה י'5. אני אהיה במסלול של פיסול וציור."  

"אהה אז אנחנו באותה הכיתה!,, אמר מייקל בחיוך,, רק שאת תהיי במגמת אומנות ואני לא."

"אז באיזה מגמה אתה תהיה?"

 שאלה נילי. ובדיוק לפני שמייקל ענה, התנגן  צלצול בית הספר ושניהם רצו לכיתה. 

רגע לפני שנילי נכנסה אל הכיתה, עצרה אותה אישה גבוהה ורזה בעלת שיער שחור פחם, עיניים קטנות ומעליהן משקפיים מרובעות גדולות.  "את התלמידה החדשה? נילי, נכון?" שאלה האישה.

" כן.."ענתה נילי בהיסוס. 

"נעים מאוד, אני חווה מחנכת הכיתה, ברשותך אבוא לברך את הכיתה ואציג אותך בפניהם." נילי הסכימה לבקשתה. היא עמדה מאחורי הדלת וקיוותה שאיימי נמצאת בכיתה י'5 יחד איתה. המורה הזמינה אותה להיכנס. נילי סרקה את הכיתה ולא ראתה את אחותה התאומה, היא התאכזבה קשות. 

"נילי, את יכולה לשבת שם, בשולחן הריק." הצביעה המורה. בראש נפול מלא באכזבות נילי צעדה אל השולחן הריק והתיישבה. היא הניחה את ספרייה על השולחן והבינה שלא היה כל טעם למסע הזה. ושהיא תתקשה מאוד ליצור קשר עם איימי כשהיא תהיה בכיתה אחרת. כל תוכניתה נהרסה. נילי הניחה את מרפקיה על השולחן וצללה אל מעמקיי הייאוש.

לפתע נפתחה דלת הכיתה. "שלום המורה, סליחה שאיחרתי" נשמע קול נשי מתנשף.  "זה בסדר איימי, תיכנסי. את יכולה לשבת שם ,, הצביעה חוה המורה ,, ליד נילי, התלמידה החדשה." 

בבת אחת פניה של נילי קרנו וליבה דפק במהירות היא כל כך התרגשה. יכול להיות שבאמת  הגיע הרגע לו  חיכתה זמן רב כל כך?  זה  היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי. 

איימי ניגשה אל השולחן והתיישבה כשחיוך על פניה. "היי, אני איימי" אמרה בחיבה. 

" אני נילי, נילי הלפר" אמרה בביטחון, כאילו המשפט הדהד בראשה לא מעט פעמים. היא רצתה לעשות כל כך הרבה פעולות באותו הרגע- לחבק את איימי , לספר לה הכל, לבכות איתה, לצחוק איתה. אך היא התגברה על הרצון כי ידעה שיש ללכת צעד צעד.

 חווה, המורה החלה לברך את הכיתה ולהסביר על התוכניות לשנה החדשה. בסוף השיעור היא תלתה על הדלת דף ובו היה כתוב לאיזו מגמה כל אחד השתבץ.

שלושה שמות מיד קפצו לעינייה נילי הלפר- מגמת אומנות. מייקל לוין- מגמת קולנוע ואיימי מילר- מגמת מוסיקה. "איימי מילר? ,, חשבה את נילי בליבה ,, אבל איך זה הגיוני?" היא הרהרה והסיקה שג'יין כנראה נתנה לאיימי את שם המשפחה שלה. "את במגמת אומנות?" נשמע קולה של איימי מאחורי גבה וקטע את הרהוריה 

"כן" הסתובבה אליה נילי נרגשת .

"איזה כיף לך! אני מעולם לא ידעתי לצייר ולא משנה כמה ניסיתי. אם  אני אצייר פרצוף שמח יצא לי פרצוף כועס." 

נילי צחקה "כיף לי? כיף לך! הלוואי עליי כישרון מוסיקלי. אם אני אנסה לשיר, אנשים יכנסו  למקלטים כי הם יחשבו שזו אזעקה. ואם אני אנסה לנגן בכל כלי שהוא, סביר להניח שאני אשבור אותו ואז אנשים יחשבו שהייתה רעידת אדמה."

איימי גם צחקה בקול. הן דיברו ודיברו, צחקו וצחקו. נילי סיפרה לאיימי שהוריה התגרשו כשהייתה קטנה, היא רבה עם אביה וכעת היא גרה לבד בדירה שכורה. היא לא רצתה להרחיב מדי על הפרטים, היא רצתה לספר את האמת ברגע המתאים.

איימי סיפרה לנילי שהיא גרה עם אמה ושאביה נטש אותה כשהייתה קטנה. 

בסוף היום הבינו האחיות שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה. אבל נילי ידעה שזוהי ההתחלה של משהו גדול הרבה יותר...