יומיים שקטים עברו אז על משפחת הלפר. יומיים ללא בכי וצעקות אך גם יומיים ללא צחוק ושמחה. ג'יין הייתה מדוכאת ומדוכדכת, אבל בכל פעם שהיא הביטה בשתי בנותיה הקטנות שהיא כל כך אוהבת, היא הבינה שהמצב לא עד כדי כך נורא. ובינתיים נילי בת החמש עשרה נשארה לצפות בעבר, היא עדיין לא הצליחה להבין איך מהריב המטופש הזה, נוצר מצב שהיא נפרדה מאחותה ומאמה לכל כך הרבה שנים.
חלף לו גם היום השלישי מאז הריב הגדול, השעה הייתה כבר תשע בערב. ג'יין ראתה טלוויזיה בסלון. התאומות ישנו יחד בעריסה הוורודה שלהן שהייתה נמצאת ליד ג'יין. פתאום איימי החלה לבכות, ג'יין לקחה אותה למיטתה כי רק שם איימי הצליחה להירגע ולישון. נילי התינוקת, נשארה לישון שינה עמוקה בעריסה. משהו הפריע מאוד לאיימי והיא לא הפסיקה לייבב ולבכות.
באותו היום, באותה השעה, בא ביל לבצע את תוכניתו- לקחת את התאומות אליו. ביל כבר כתב פתק מראש. הוא תכנן שבשעה הזאת ג'יין תיכנס להתקלח ותשאיר את הבנות בעריסה, כפי שהיא עושה בדרך כלל. אך לא הכל הלך לפי התכנון. ביל נכנס לבית, שמע את הבכי הרם של איימי ומצא רק את נילי, ישנה לה בעריסה כמו מלאך קטן. בלי לחשוב יותר מדי, הוא לקח את נילי, מחק את שמה של איימי מהמכתב והשאיר את המכתב על שולחן האוכל.
נילי בת החמש עשרה ניגשה אל שולחן האוכל והחלה לקרוא בדמעות את המכתב. במכתב היה כתוב כך:
"ג'יין, אל תדאגי לנילי (ואיימי). (הן) היא אצלי, לקחתי (אותן) אותה אליי. אני לא מוכן לוותר על (הבנות) הבת שלי. אני לא מוכן להיות אבא במשרה חלקית! אני לא אספר (להן) לה עלייך ואיך שהתייחסת אליי ואל המקצוע שלי. אני עוד אצליח, את תראי! ואת תצטערי על אותו היום בו סילקת אותי מהבית. ממני, ביל. נ.ב. תגידי לאיימי שאני מצטער ושאני אוהב אותה." .
אותו הרגע בו סיימה נילי לקרוא את המכתב היה רגע מר וכואב. היא הרגישה כעס עצום בתוכה. מאז ומעולם היא העריצה את אביה. הוא תמיד הצחיק אותה, שיחק איתה ושוחח איתה שיחות נפש. היא הייתה בטוחה שהוא האדם הכי טוב שיש, אדם שאימץ ילדה נתן לה בית חום ואהבה. היא לא תיארה לעצמה אף פעם שאבא שלה גנב אותה, שהוא לקח אותה בלי הודעה מוקדמת וגרם כאב רב למישהי אחרת.
ג'יין הייתה מופתעת בדיוק כמוה כשהיא קראה את המכתב. היא לא האמינה שביל אהוב ליבה איתו גרה שנים רבות ועברה חוויות גדולות, אותו האיש אשר היא הכירה ככף ידה. היה מסוגל לגרום לה צער גדול כל כך. ג'יין הרגישה כאילו ננעץ סכין בליבה. היא ישבה על הספה ובכתה ללא הפסקה.
נילי הביטה בה ורצתה כל כך לדבר איתה ולנחם אותה אך היא לא יכלה. היא החליטה לשוב אל מכונת הזמן. היא ניגשה אל המשבצת האדומה שמימנה משבצת לבנה, משמאלה משבצת ירוקה, מתחתיה משבצת כחולה ומעליה משבצת כתומה שסמוכה לקיר הלבן עליו היה תלוי ציור של תוכי גדול וצבעוני. היא ישבה על המשבצת האדומה וקראה למכונת הזמן.
****
YOU ARE READING
תאומות דומות שונות
Romanceנילי הלפר, ציירת מוכשרת ונערה סקרנית ואמיצה יוצאת לחקור ולאחד את משפחתה, ברגע שהבינה שהיא חיה בשקר במהלך כל חייה. בדרך היא מוצאת חברים, אהבה אבל שום דבר ולא הולך לה בקלות! מי יודע, אולי היא תמצא גם אושר?
