תאומות דומות שונות

בדרך להווה

"TM 9001"

 קראה נילי למכונת הזמן וחיכתה בצפייה שהמכונה תופיע מולה. במהירות רבה, מכונת הזמן התייצבה מול נילי. נילי לחצה על הכפתור האדום ונכנסה למכונה.

  נילי הרגישה שהיא חייבת לברר איפה איימי לומדת, אבל היא לא ידעה מה בדיוק היא יכולה לעשות. היא ניגשה אל המקלדת, והחליטה לשאול את מכונת הזמן בתקווה שזה יעבוד.  

 '  T.M9001 תוכלי בבקשה לומר לי באיזה בית ספר איימי הלפר לומדת בשנת '2030 

 היא הייתה ממש בספק אם המכונה תוכל לעזור לה, אבל היא לא ידעה מה עוד היא יכולה לעשות. "מחפשת נתונים על איימי הלפר" אמר הקול הנשי של המכונה להפתעה של נילי. "איימי הלפר, בת 15 לומדת בבית ספר דקלים בצפון הארץ."  

"נילי, האם תרצי לחזור לתאריך 6.5.2030 לבית הספר בו איימי לומדת?" 

נילי כתבה 'כן' המכונה החלה לרעוד, אזעקות עולות ויורדות צלצלו באוזניה של נילי, ספרי ההרדמה הותז דרך המכונה, נילי שאפה אותו, נרדמה ושוגרה חזרה אל ההווה. 

 כשהתעוררה, היא מצאה את עצמה בבית הספר 'דקלים' בכיתה ט'5 שהייתה ריקה וחשוכה, יושבת על כיסא מפלסטיק בעל רגלי מתכת. על גב הכיסא היה רשום 'לירי ואיימי, בלתי ניתנות להפרדה'. מולה היה לוח מחיק גדול עליו היה כתוב התאריך 6.5.2030 נילי הביטה בו ולא הבינה למה מכונת הזמן בחרה דווקא בתאריך הזה. 

היא חשבה וחשבה ובין רגע נזכרה 'אהה.. בתאריך הזה גיליתי את מכונת הזמן, לכן המכונה לקחה אותי בדיוק ליום הזה כשביקשתי לחזור להווה.' הסבירה לעצמה. 

לפתע, נילי ראתה שתי דמיות חשוכות נכנסות אל הכיתה ויושבות על השולחן הקדמי. היא לא ראתה את פניהן, היא רק ראתה שיש לאחת שיער פזור ולאחרת שתי צמות הדוקות לראשה. 

שתיהן צחקו עד שהדמות בעלת שתי הצמות הדליקה את האור ואמרה "אוי לירי, איך אוכל לשרוד יום אחד בבית הספר אחרי שתעזבי? בלי כל הבדיחות שלך, כל הפרגונים שלך, החוויות איתך? מה אני אעשה בלעדייך??"

 הדמות בעלת השיער החום הפזור,כלומר- לירי התקרבה אל הדמות בעלת השיער הזהוב עם שתי הצמות ההדוקות, חיבקה אותה חזק ואמרה: "איימי, תבטיחי לי שלא תשכחי אותי, ושתבואי לבקר.." הדמות בעלת השיער הזהוב, זאת אומרת - איימי. הנהנה כשדמעות זלגו מעיניה התכולות הגדולות והנוצצות .

"איך אני אוכל לשכוח אותך?? בחיים לא! 

נילי ראתה את השיחה בין שתי החברות הטובות. היא חושבת לעצמה על איך שאיימי נראית חברה נאמנה, 'אני כל כך רוצה אחות כמוה!' אמרה בליבה. 

כשאיימי סיימה את יום הלימודים, היא הלכה לביתה ונילי (שבלתי נראית) הלכה אחריה. כשאיימי הגיעה ליד שער הבית, היא הייתה עם המפתח ביד, נילי חיכתה כל כך לראות את הבית הגדול והצבעוני בו היא גרה בגיל ינקות. אבל כשאיימי פתחה את הדלת הבית, נילי התאכזבה קשות. הבית כבר לא היה צבעוני ומיוחד כמו שהיה 15 שנים קודם לכן. הוא היה עדיין גדול, אבל כל הקירות, הספות הארונות והשולחנות היו בצבע  לבן 'ולא מעניין' לטעמה של נילי. יש שיאמרו זה נראה טוב בהרבה מאשר כל הצבעוניות הרועשת הזו, אבל בשביל נילי, זו הייתה טרגדיה אמיתית. שהבית הזה חסר שמחת חיים עכשיו..

איימי נכנסת לבית. על השולחן האוכל הלבן היה מונח פתק ובו היה כתוב-"איימי, ילדה שלי. בסופו של דבר שוב הייתי צריכה לנסוע לעבודה. פשוט הודיעו לי לפני שעה שבא לקוח מיוחד לארץ ורוצה להיפגש איתי זאת הזדמנות חד פעמית ויש ולו הרבה מה להציע לי. לכן לצערי לא נוכל לעשות ערב בנות כמו שרצינו. כי אחזור רק באמצע הלילה אני מקווה שאת לא כועסת, אני יודעת כמה רצית שנעשה משהו יחד. אני מבטיחה לך שנעשה את זה פעם אחרת ובצורה מהנה . הרבה יותר! השארתי לך אוכל במקרר, תנגני ותכונני לקונצרט. אפצה אותך אחר כך, אמא."  איימי סיימה לקרוא את הפתק ובין רגע פניה הפכו ירודות ומאוכזבות כל כך.

היא חיממה לעצמה אוכל והתכונה לקונצרט. נילי כל כך נהנתה לשמוע את נגינתה של אחותה התאומה. אפילו שאיימי הייתה מדוכדכת ומיואשת עד תהום, לשמוע אותה מנגנת בפסנתר היה כמו לשמוע קול מלאכים שרים, כמו לראות את העצים עטופים בירוק אחרי ערומים תקופה שלמה, כל מי ששמע את הנגינה של איימי ליבו התמלא באור ותקווה.

בזמן שנילי שמעה את נגינתה המופלאה של אחותה, דמיינה איך היא הייתה מציירת את האביב הפורח, תוך כדי שאיימי מנגנת 'עונות' של ויואלדי. היא דמיינה בראשה איך הם יכלו להיות משפחה אחת גדולה ומאושרת, אבא מדען, בית צבעוני, אמא אוהבת, אחות חברותית ומוכשרת. היא תיארה לעצמה איך הכל יכול להיות כל כך טוב אם הייתה לה את המשפחה שתמיד חלמה עלייה

"אולי אני יכולה לגרום לזה עדיין לקרות?" שאלה את עצמה בתהייה. היא החליטה להישאר ולהכיר את ג'יין כדי  שתהיה בטוחה מה עלייה לעשות ואם עלייה לעשות משהו בנידון.

בוקר למחרת, ג'יין נכנסה לבית עם תיק העסקים הגדול שלה. היא הניחה את התיק ומיד הלכה לחדרה של איימי. מבלי לעצור, לנוח לרגע מהנסיעה הארוכה והמתישה שעברה עלייה. היא נכנסה לחדר והביטה על ביתה שישנה שינה עמוקה. לצערה של ג'יין איימי לא ישנה עם חיוך על פניה, גם כשנרדמה פניה נראו מאוכזבות וכעוסות מעט. ג'יין התקרבה אליה ונשקה לה בלחי. תוך שנייה אחת הופיע חיוך קטן ומסופק על פניה של איימי ולג'יין הופיע ניצוץ קטן בעיניים.

באותו הרגע, נילי הייתה בטוחה מה עלייה לעשות. היא ידעה שהיא מוכרחה לאחד את משפחתה. בלי צל של ספק. ככה הניצוץ בעיניים של ג'יין יגדל, והחיוך שחרוט על פניה של איימי ישאר, נילי ידעה שהיא תהיה מאושרת בכל פעם שתראה אותן שמחות, וחשבה על תוכנית מצוינת איך להחזיר את משפחתה להיות ביחד. היא הלכה אל בית הספר 'דקלים', נכנסה אל ט'5 ישבה על הכיסא שעל גבו היה כתוב- 'לירי ואיימי, בלתי ניתנות להפרדה' 

  TM 9001וקראה ל             

***