תאומות דומות שונות

כל האמת בפרצוף

        מכונת הזמן ניצבה לפניה לאחר שניות אחדות. היא לחצה על הכפתור האדום ונכנסה אל תוך המכונה. 

כשהיא ניגשה למקלדת החלו להתרוצץ בראשה מחשבות- מה היא תאמר לביל? איך באמת היא תאחד את משפחתה? איך אביה יגיב? נילי עצרה את מחשבותיה לקחה נשימה עמוקה ואמרה לעצמה- "הכל יסתדר, יהיה מה שיהיה". היא עזרה אומץ וכתבה במקלדת 

'T.M 9001,

תוכלי להחזיר אותי את נקודת ההתחלה?'

"תאריך ההווה היום הוא  23.8.2030. נילי האם תרצי לנסוע בזמן לתאריך זה?" שאל הקול הרובוטי של המכונה  

הנערה המבולבלת כתבה כן. המכונה החלה לרעוד, האזעקות העולות והיורדות נשמעו חזק, וספרי ההרדמה הותז. נילי נרדמה וישנה שינה עמוקה.

****

 . כשהתעוררה היא פקחה את עיניה ולא הבינה איפה היא נמצאת. זה היה מקום גדול עם הרבה מכשירים  מתקדמים, רהיטים יקרים וקישוטים מזהב. היה בו ריח מוכר, שלא תאם לנראות של המקום. היא ישבה על הרצפה וניסתה להבין מה לעזאזל הולך פה. 

לפתע נפתחה הדלת וקול עמוק יצא מתוכה "נילי,זאת את??" שאל הקול. "אבא?!" הדלת נפתחה וביל נכנס פנימה. הוא נראה מטופח מאוד, עם בגדים יקרים, תסרוקת  שונה, אפילו עור פניו נראה מעט שונה. "נילי שלי",, אמר בקול שקט,, "את כועסת עליי נכון?"

 נילי גיחחה "כועסת? כועסת זאת אפילו לא מילה!" 

  "אני מבין, אבל אני כל כך מצטער! אני יודע שלא הייתי צריך להסתיר ממך את כל הסיפור, אבל הגעתי למסקנה הזו רק כשהיית כבר ילדה בוגרת. הבנתי שאני צריך לספר לך את הכל, אבל לא יכולתי לעורר סופה ביום בהיר אחד.  ידעתי שאם לא סיפרתי לך עד עכשיו, אני לא יכול פשוט לבוא ולספר לך סתם ככה הכל בבת אחת. אז החלטתי להחזיר אותך אחורה בזמן כשאסיים לבנות את מכונה.  שתגלי הכל בעצמך. התקנתי בכוונה לחצנים צבעוניים ויצאתי בכוונה מהחדר. ידעתי שברגע שברגע שתראי את הצבעוניות הזו תרצי להיכנס. אני מכיר את הבת שלי.."  אמר ביל עם חיוך קטן לבסוף.

 נילי בהתה בו ושתקה. היא תיארה לעצמה שהוא אירגן לה את המסע המתיש הזה מראש. אבל לשמוע את זה ממנו במפורש שכל זה באמת קרה, שזה לא היה מין חלום בלהות, העביר לה צמרמורת בגוף. היא לא ידעה מה דעתה על כל העניין ואם היא סולחת לאביה על  מה שהוא הסתיר ממנה במשך כל חייה. 

דמעה שקטה ירדה מעיניה. "אני.. אני פשוט לא יודעת מה להגיד,, אמרה בקול שקט ורועד,, חייתי 15 שנים של שקר. 15 שנים בהן שאלתי את עצמי ללא הפסקה 'למה מסרו אותי לאימוץ? למה המשפחה הביולוגית שלי לא רצתה אותי? למה אתה לא מספר לי שום דבר על העבר שלי? למה לכל החברות שלי יש אימהות שהן יכולות לעשות איתן שיחת בנות ואני אפילו לא יודעת מה קרה לשלי, איך קראו לשלי ואיך היא נראית?' 15 שנים של שאלות בלתי פוסקות שלא ידעתי למי להפנות אותן כי היה ברור שאתה תתחמק מהן. עכשיו אני יודעת שבסופו של דבר אני חיה פה כי אתה אוהב אותי ובחרת להתעקש ולא לוותר עליי. תמיד דאגת לי, דאגת להצחיק ולשמח אותי ולעמוד לצידי ברגעים הקשים. תמיד דאגת לחפות על זה שאני לא גרה עם אמא וניסית להיות שני הורים בו זמנית. אני שונאת ואוהבת אותך בו זמנית כרגע. אני מרגישה שאני צריכה לקחת ממך מרחק וללכת לדרך משלי. יבוא יום ואני אסלח לך, אבל זה יקח זמן עד שהכל יתאחה"

 "דרך משלך?? אבל את כל כך צעירה נילי" אמר ביל בדאגה...

"אני אהיה בסדר, אתה הרי תמיד אמרת שאני אחת הבנות הכי בוגרות שאתה מכיר" אמרה נילי עם חיוך קטן על פניה

"אבל לאן תלכי? איפה תגורי? איך תלמדי?" הוא שאל בחוסר הבנה.

"יש לי חברה- נעמי שגרה בצפון. הכרתי אותה בחוג אומנות כשהייתי קטנה, היא הייתה חברה ממש טובה  שלי עד שההורים שלה עברו לצפון. אני לא יודעת עד כמה הייתה לי הזדמנות לספר לך עלייה. אבל לאחרונה היא פנתה אליי דרך איזו רשת חברתית והתחלנו לדבר, אנחנו מדברות המון. היא לומדת בבית ספר 'דקלים' אני אבוא אליה, אגור אצלה ואסתדר משם." נילי חירטטה בביטחון מלא, לא יודעת בעצמה מאיפה היא חשבה על זה. היא קיוותה שביל לא יחבר בין נעמי לאיימי

"אני לא יודע אם אני מסכים לזה." אמר ביל בספק.

"אני לא חושבת שיש לך ברירה."  הוסיפה בעקשנות

"אז לפחות בואי ניפגש פעם בשבועיים ליד הבית ואביא לך סכום כסף שיספיק לכל מה שתרצי ותצטרכי. .ותכתבי לי כל פעם שאת מגיעה ומתמקמת."  התחנן ביל  

 נילי הסכימה לבקשתו והלכה לארוז את חפציה מחדרה. כשנכנסה לחדר, היא ניסתה להפסיק את דמעות ההתרגשות שעלו בעיניה אך לא הצליחה. החדר היה גדול, מרווח והכי חשוב- שופע צבעים! קיר אחד היה עם פסים, קיר אחד עם עיגולים, קיר אחד עם משולשים, ועוד קיר עם צבעים אקראיים. השולחן, המיטה הכיסא, הארון, המצעים הספרים- כולם היו בצבעים שונים. בחדר היו ציורים בודדים שציירה, משום ששאר הציורים נמצאו בסטודיו החלומי שביל בנה במיוחד בשבילה. נילי התבוננה בחדר, ובסטודיו, היא לרגע חשבה להניח את תיקיה ולוותר על כל התוכנית. אבל אז היא התאפסה על עצמה ואמרה בליבה-"אין זמן להתלבטויות. יש לי משימה לעשות, אני הולכת לאחד את משפחתי!" 

הכל היה ארוז ומסודר, כל התיקים והמזוודות חיכו ליד דלת הבית. אך ביל לא חיכה ליד הדלת,  הוא הלך לחדרו והעדיף שלא לראות את ההשלכות למעשיו ודבריו. הוא ישב בחדרו ושקע בדיכאון.

 נילי הוציאה את התיקים לבחוץ  ויצאה גם היא לכיוון לכיוון תחנת האוטובוס. היא עמדה בתחנה וראתה מרחוק את אותו האוטובוס עליו הייתה צריכה לעלות,  האוטובוס עמד ברמזור, ונילי התכוננה לבואו. פתאום נשמע קול קורא "נילי! נילי!" זה היה ביל, הוא רץ לעברה עם מעטפה אדומה בידו. במזל הוא הספיק למסור אותה לנילי.  "קחי, שכחת את המעטפה על הספה", אמר בעודו מתנשף בחוזקה "יש כאן את כל כסף שתזדקקי לו" נילי הסתכלה על המעטפה ואז הרימה את ראשה והסתכלה בעיניים מלאות החרטה של אביה. האוטובוס הגיע לתחנה,  היא לא הוסיפה מילה לקחה את המעטפה, התיקים והמזוודות ועלתה איתם לאוטובוס. הדלתות נסגרו והאוטובוס החל לנוע, ביל נופף לשלום, ונילי הביטה בו דרך החלון  כשדמעה אחת נוצצת זולגת מהעין הגדולה והיפה שלה.             

**