תאומות דומות שונות

משפחה מאושרת

 כשנילי  התעוררה, היא מצאה את עצמה על מיטה מספר 7 בבית החולים הגדול ביותר בניו יורק.  היא ראתה את אביה מחזיק בידיה של אישה שהיא אינה מכירה. אישה בעלת עיניים חומות גדולות ושיער חלק ומבריק בצבע חום כהה. האישה הייתה בהריון.

 בדיוק כשנילי הסתכלה, שני תינוקות קטנים ויפים יצאו אחד אחד אחרי השני מבעד לשמיכתה. "מזל טוב! נולדו לכם שתי תאומות" אמר הרופא." תודה דוקטור" ענה ביל בהתרגשות. כשהרופא הלך התחבק הזוג חזק ובכה מאושר. 

"עשית את זה! גיבורה שלי" אמר ביל לאישה וליטף את שיערה "עשינו את זה" תיקנה אותו האישה. "הן כאלה מתוקות" אמר ביל. "הן מדהימות" היא אמרה בהסכמה והביטה אליו במבט קסום. "אז איך בסוף נקרא להן?" שאלה האישה. "נילי ואיימי, כמו שסיכמנו" ענה ביל. "נילי ואיימי הלפר בנותן של ביל וג'יין הלפר" צחקה האישה, זאת אומרת- צחקה ג'יין. "אתה חושב שהשמות האלה יהיו טובים גם בישראל?" שאלה ג'יין בחשש. "בטח, הם לא קשים להגייה ומצלצלים נפלא באוזן" אמר ביל בביטחון. "דרך אגב, הכל מוכן לקראת החזרה שלנו לארץ?" היא שאלה "כן כן, חתמתי כבר על כל הטפסים הכל מוכן אין לך מה לדאוג. בעוד חודשיים ניקח מטוס ישיר הביתה לישראל." הבטיח ביל. 

*******

כעבור יומיים ג'יין וביל חזרו לדירתם שבניו יורק. הדירה שלהם הייתה לא גדולה, אך בבניין גבוה וברחוב מרכזי ויפה בעיר. דירתם הייתה צבעונית ומוארת מראה הדירה הסב אושר רב בליבה, זה הדבר היחיד שגרם לנילי אושר עכשיו, כי חוץ מזה ליבה וראשה היו מלאים בבלבול וכעס. היא לא ידעה אם לשמוח שיש לה משפחה "אמיתית" וגדולה כמו שתמיד רצתה וראתה אצל חברותיה או לכעוס על אביה ששיקר לה כל חייה. כך או כך נילי המשיכה לצפות מהצד כדי לגלות למה היא הופרדה מאחותה ומאמה ומה הייתה הסיבה ששיקרו לה כל הזמן הזה.

פתאום ראתה נילי אנשים נכנסים לבית אחד אחרי השני. אנשים שהיא לא הכירה, חוץ מאישה אחת, רייצ'ל- אמו של ביל. שהיא מסתבר סבתה הביולוגית של נילי. נילי הביטה בה בחולמניות. היא נזכרה בתמונה שהיא ראתה בחדרו של אביה לפני שנים רבות. בתמונה, ביל הצעיר בסביבות גיל ה-10 עם שיער זהוב קצוץ ועיניים תכולות יפות מחבק את אמא שלו בחום. ואמו אז הייתה אישה צעירה וגבוהה עם שיער חום בהיר קצר, עיניים גדולות תכולות ושתי גומות יפות ועמוקות לצד חיוך רחב.

 נילי נזכרה שהיא שאלה פעם, בעודה ילדה קטנה, את אביה מי האישה הזו שהוא מחבק בתמונה. ביל סיפר לה שזאת אמא שלו רייצ'ל, אישה נפלאה, הוא סיפר לה על איך שאמא שלו גידלה אותו לבדה משום שאביו נפטר ממחלה כשהוא היה בן שלוש. 

"התמונה ,הזו צולמה בבית בו גרתי בניו-יורק. הוא היה סמוך לבית ספר יהודי ברמה גבוהה מאוד. למדתי שם על הארץ, על הציונות ולמדתי שם גם עברית . בסופו של דבר החלטתי לעזוב את ניו יורק, לעבור אל ארץ ישראל ולשרת בצבא. אמא שלי נשארה בניו-יורק, באותו הבית בו גרנו." אמר ביל וליטף את ראשה של ביתו הקטנה והסקרנית. "מתי אוכל לפגוש אותה?" שאלה נילי הקטנה והנרגשת. "יבוא יום.." אמר אז ביל בחיוך מאופק. נילי עוד לא פגשה את סבתה, רייצ'ל פנים אל פנים. היא זכרה אותה רק מהסיפורים ומהתמונות.

צליל חזק מעבר השולחן הפסיק את הרהוריה ומחשבותיה של נילי. הצליל הופק מנקישת הכפית בכוס שג'יין החזיקה כדי לעורר את תשומת ליבם של אורחיה. "אורחים יקרים, תודה רבה שבאתם." אמרה ג'יין בעליזות ובחגיגיות "בואו ונשתה לחיי המתנות של הקטנות שבאו אל עולמינו לפני יומיים, שתי התאומות הנהדרות שלנו- נילי ואיימי!" כל האורחים נענו לבקשתה של האם הטרייה, הרימו כוס, שתו התחבקו והתרגשו. ברי, אביה של ג'יין הוסיף "ולחיי ההורים הטריים והמדהימים, שאני בטוח שהם יבצעו את תפקידם בצורה יוצאת מן הכלל!" ההורים המאושרים הביטו אחד אל השני באהבה והסמיקו, הכל היה כל כך שמח וטוב. 

נילי לא הצליחה להבין איך חייה שהתחילו בצורה כל כך מושלמת-הורים יפים, צעירים ואוהבים, משפחה גדולה, בית צבעוני ונעים... הפכו למסובכים ואפורים, חסרי צבע ושמחה, בבית קטן ושכור ליד מעבדה קטנה, שאביה היה עובד שם יום וליל עד שהצליח לבנות את המכונה. 

 נילי החליטה לשוב אל אותו בית החולים הגדול בניו יורק. היא הלכה אל חדר לידה וחיכתה שמיטה מספר 7 תתפנה, משום שבדיוק נולד לאישה אדמונית וצעירה ילד ג'ינג'י קטן ומתוק. כשהלידה הסתיימה והמיטה התפנתה, נילי נשכבה עלייה וקראה למכונת הזמן.