לחצות את הקו || Cross The Line

פרק 21

בחנתי שוב את הכרטיס שבידיי והגעתי לתובנה שאליה רציתי.
אני הולכת לעשות את זה...אני יעשה כול דבר אפשרי בשביל להציל את אחי הקטן, לא אכפת לי כמה מבוגר יהיה הגבר שאהיה איתו ולא אכפת לי מה אני יאבד תוך כדי...

כשהגעתי שוב לבית החולים אמא שלי לא הייתה מוכנה שאתבוסס בכאב איתה.
היא אמרה לי לחזור הביתה ולישון בשביל יום הלימודים שיתקיים מחר. לא רציתי להקשיב לה אבל כשהבטתי שוב בגופו הקטן של קאי כמעט ונישברתי מולה, היא לא הייתה אמורה לדעת שצוטטתי לה ולרופא היום אז עשיתי כמבוקשה.
בקושי ישנתי באותו הלילה, המחשבות הרעות המשיכו להתגלגל בראשי ולי לא הייתה שום יכולת לעצור אותם.
מכירים את זה שניהיה לכם כאב ראש מכול החששות שמתרוצצות לכם בראש? כי זה בדיוק מה שקרה לי...
איך הייתי אמורה לישון בידיעה שרוב הסיכויים שמה שאני הולכת לעשות מחר יצלק אותי לכול החיים?
כשסוף סוף עפעפיי התחילו להיות כבדים נתתי לעצמי להירגע כמה שרק אפשר ונפלתי לשינה עמוקה.
בבוקר שאחריי הייתי צריכה להכריח את עצמי לקום מהמיטה וללכת לבית הספר.
כשראיתי את הכיסא שלי במושב האחורי פשוט הלכתי כמו זומבי לכיוונו ונפלתי עליו בעייפות, זוכה לכמה מבטים מסוקרנים משאר התלמידים בכיתה.

למזלי איידן עדיין לא הגיע והתכוונתי להתענג על כול שנייה שאני יושבת עכשיו לבד.
"איך את?" קולו של תום הגיע לאוזניי והרמתי את ראשי מבין ידיי שהונחו על השולחן כדי ליראות אותו יותר טוב, מגלה שגם אן לידו עם מבט מודאג.
אני לא אוהבת שמסתכלים עליי ככה, זה רק גורם לי לרצות לבכות שוב.
לא יכולתי לספר להם שום דבר ממנה שתיכננתי לעשות כי ידעתי שהם לעולם לא יבינו, הם פשוט ילשינו לאמא שלי ואז הכול באמת יהיה אבוד.
"אני בסדר אל תדאגו" שלחתי לעברם את החיוך הכי אמיתי שיכולתי אבל לפי תגובתם נראה שזה לא הצליח לי במיוחד.
"אנחנו תמיד ניהיה איתך, אל תשמרי את הכול לעצמך" אן התכופפה וחיבקה אותי בעוד שתום החזיר לי חיוך כנה והחזיק את ידי בעידוד.
המורה פתחה את הדלת והופתעה ליראות אותי בכיתה, כנראה שכבר ידעו אותה על המצב המשפחתי שלי.
אן ותום חזרו למקומותיהם ואיידן החליט להופיע באותו הרגע, מתעלם מהמבט הזועף של המורה על כך שנכנס אחריה.
החזרתי את ראשי בין ידיי וכששמעתי אותו גורר את הכיסא שלידי ומתיישב בו לא טרחתי להרים אליו את מבטי.

הקול של המורה התחיל להתנגן ברקע אך משהו שלחש באוזני קטע אותה.
"ליאה..." בעייפות שלחתי את מבטי לכיוונו של איידן שהפעם לא נראה שכוונתו הייתה לעצבן אותי.
"מה? אתה גם רוצה לישאול אם אני בסדר כי אני לא" טון קולי יצא כעוס ממה שרציתי ומיד מבט מתנצל התפרס על פניי.
"סליחה" לחשתי והתיישרתי במקומי כדי לגלות שתשומת ליבו הייתה מופנת למשהו שנמצא בידיו.
"מה זה?" הוא שאל לפתע מראה לי את חתיכת הדף הקטנה שעליה הוא התבונן.
הנשמה שלי כמעט יצאה ממקומה כשהוא הראה לי את הכרטיס שהאישה מהמועדון הביאה לי, איך הוא השיג את זה?!
חטפתי את הכרטיס מידו ודחפתי אותו בחזרה למגן של הטלפון שלי שכנראה משם הוא נפל.
נראה שתגובתי רק סיקרנה אותו יותר ויותר.
"לא עיניינך" סובבתי את ראשי לכיוון המורה שהמשיכה להסביר את החומר והתעלמתי מהמבטים הסקרנים שהוא שלח לעברי במשך כול השיעור.